בשבוע שעבר דיברנו על קנאה וכיצד להתמודד איתה. אולם כל דיון על קנאה יהיה חסר ללא אזכור של המושג אמון. המחשבה הרווחת היא שהם קשורים ביחס הפוך זה לזה. כלומר שאם אנו נותנים אמון מלא באחר, אנו לא אמורים להרגיש קנאה, ושנוכחות של קנאה מעידה שהאמון שלנו בבן-זוגנו אינו מלא. ההנחה הסמויה כאן היא שמתן אמון הוא נגזרת של מי שעומד מולי. כלומר עד כמה הוא אמין, עד כמה הוא מוכר וצפוי לי, ועד כמה אני מצליח לצמצם את אי-הודאות לגביו. בתחילת קשרים יש בזה מן האמת, אולם איך נסביר את העובדה שאנשים מסוימים שחיים תקופה עם בן-זוג נאמן, העושה הכל בכדי לגרום להם להרגיש בטוחים, עדיין לא מצליחים לפתח אמון, ומחפשים כל הזמן אחר בטחונות והוכחות שבן-זוגם אכן נאמן להם? וכשהם כבר מקבלים אותם, לא עובר זמן רב ושוב עולה בהם הספק שפוגע להם באמון.
קושי במתן אמון היא חוויה קשה ומתסכלת, כיוון שאמון הוא אחד מיסודותיו של כל קשר. היכולת שלנו להרפות לתוך קשר תלויה במידה רבה באמון שאנו נותנים באחר. מי שלא מצליח לעשות זאת, יתקשה לפתח קשרים, או יסבול מחרדה שלא תרפה ממנו לעיתים במשך שנים. מטבע הדברים אנו מקשרים את חוויית האמון לביטחון, ודאות, וידיעה מלאה, וזאת בכדי לוודא שלא נפגע. אנו רוצים להרגיש אמון מלא באחר לפני שאנו לוקחים את הסיכון הכרוך בהתמסרות אליו. לצורך כך אנו תרים אחר בטחונות וסימנים אצלו המעידים שהוא לעולם לא ישים את צרכיו האישיים לפני הרגשות הפגיעים שלנו. במידה רבה, החיפוש אחר אמון מלא במגרשו של האחר הוא פרדוקסאלי כמו הניסיון של האדם הסובל מהפרעה טורדנית-כפייתית למגר את המחשבות הטורדניות שלו באמצעות טקסים כפייתיים שונים. כדוגמת רחיצת ידיים כפייתית כתגובה למחשבות טורדניות על חיידקים. שטיפת הידיים אמנם מקלה באופן רגעי, אולם אנו משלמים עליה גם מחיר כבד. היא משרישה את המחשבות הטורדניות על הסכנה מחיידקים, כיוון שבאופן לא מודע ההקלה הרגעית שהיא מספקת, מוכיחה שהיה לנו ממה לחשוש מלכתחילה. באופן דומה, האדם שאינו נותן אמון באחר יבלוש, יטיל איסורים על מפגשים עם אדם כזה או אחר, יחטט בנייד, יראה בכל חיוך פלירטוט מסוכן, או ינקוט באינסוף הדרכים היצירתיות שאנשים נוקטים בכדי להפחית את חרדתם. אולם כפי שאמרנו, פעולות אלו בעצם רק יגבירו את חרדתו כיוון שההקלה שתגיע מהם, תאושש לו את האמונה שאכן היה לו ממה לחשוש.
אבל אולי אנו צריכים להסתכל על אמון בדרך לגמרי אחרת. אולי אנו צריכים להסתכל עליו בעיקר ככוח פנימי שעוזר לנו להתמודד עם אי-הודאות הרבה, והפגיעות העמוקה, הכרוכה בקשר עם אחר. לא סתם השורש של שתי המילים אמון ואמונה דומה. כפי שניתן להגדיר אמונה באלוהים כבטחון מלא בכך שהוא אכן קיים, ניתן להגדיר אמון באדם אחר כבטחון אפריורי שלא יעונה לי כל רע ממנו. אמון הוא בעצם קפיצת אמונה (leap of faith), שבה אני מנהל מערכת יחסים פעילה, ובעיניים פקוחות, עם חוסר-הודאות ועם הספק. אולם מה הכוונה בלנהל מערכת יחסים עם הספק? אמון אינו רק נושא הקשור לזוגיות. מערכת היחסים שלנו עם העולם ועם עצמנו תלויה באמון לא פחות ממערכת היחסים הזוגית שלנו. אם תשאלו אדם שחזר בשאלה, הוא יאמר לכם שיחד עם מידה רבה יותר של חופש, מגיע גם מידה רבה יותר של ספק ואי-ודאות סביב בחירות מסוימות בחיים. מי שלא מצליח להתמודד עם הספק, גם לא יצליח לחזור בשאלה ולהיות שלם עם בחירתו. בטחון עצמי גם הוא קשור לספק, כיוון שהוא עוזר לנו לשאת את הספקות העצמיים, ועדיין לצאת אל העולם ולהגשים את עצמנו. מי שלא יכול לחיות עם מידה של ספק עצמי, בטחונו העצמי יישאר תמיד מעורער.
אמון אם-כך זה לא בהכרח לדעת הכל על האחר, כי אז אתה בעצם כבר לא בטווח האמונה. אמון זה לחיות בשלום עם העובדה שלעולם לא אדע את הכל. האמון באחר מגיע בעיקר מתוך ההרגשה שהוא רוצה ובוחר להיות איתי, ולא מתוך בטחון שמגיע דרך פיקוח או מעקב הדוק אחריו. אם-כך אמון, בדומה לאמונה, נבנה בעיקר דרך עבודה פנימית ולא חיצונית, כפי שקורה לעיתים לאנשים המבלבלים בין השניים. ומה קורה לאמון כאשר בן-זוגי בוגד בי בצורה כזו או אחרת, או לא עומד בקריטריונים המחמירים שלי? אם האמון שלנו בבני-אדם שריר וקיים, מה שאמור להיפגע הוא לא כל-כך האמון, אלא הבטחון – הנאיבי יש לומר – שאנו מכירים את בן-זוגנו לפני ולפנים, והוא שייך לנו בדומה למוצר צריכה אחר שאנו קונים. בן-הזוג שלנו לעולם לא שייך לנו באמת, אנו לוקחים אותו בהשאלה עם אופציה להארכה. הארכה, שהרבה פעמים נפגעת רק בגלל חוסר האמון שלנו בו. לא פעם אחרי בגידה אפשר לשמוע את הצד הנבגד אומר "איך אוכל לתת בו או בה אמון שוב?", והשאלה היא איזה סוג של אמון? אם זה אמון מהסוג הראשון, שתלוי בעיקר באחר, כנראה שבאמת יהיה לנו קשה. אולם אם זה אמון מהסוג השני, הקשור בעיקר לאמונה, כנראה שנוכל לאחר תקופה של עבודה משותפת. בדיוק כפי שאנו נותנים בו אמון כאשר אנו מנהלים איתו חשבון בנק משותף, או ממשיכים לגדל ילדים יחד, מבלי לבלוש אחריו כל הזמן.
אמון אם-כך, הוא קודם כל מה שקורה בינינו ובין עצמנו. אולם כל מה שקורה בינינו ובין עצמנו מושפע ממה שפעם קרה בינינו ובין הסביבה הקרובה. אם למדנו לא לתת אמון באחרים, בגלל שיינקנו חשדנות או פראנואידיות מהבית, או שאולי נפגענו פעמים רבות בעבר, נמשיך כנראה לא לתת אמון גם היום. אם למדנו לתת אמון בחיים ובאנשים, כנראה שגם אם ניפגע ממישהו היום, נתאושש ונמשיך לתת אמון באחרים כפי שהורגלנו בילדותנו. כאשר אנשים מתאהבים, הרבה פעמים הם שואלים את עצמם האם הם יכולים לתת אמון באחר, האם האחר מספיק אמין, לא ידחה אותי וכדומה. אלו אנשים שיעדיפו לשבת על הגדר, לחכות לנתינה של האחר, לא להתמסר, או להישאר אמביוולנטיים לאורך זמן. המשורר הבריטי אודן אמר פעם באחד משיריו "אין אהבות שוות ליבי אומר, אהיה אם כן זה האוהב יותר", ומצביע על אחת הדרכים לפתח אמון. במקום להקשיב לקול הזהיר שבתוכנו המייעץ לנו ללא הרף לא לתת אמון, ולשמור על מרחק בטחון מהאחר, אולי עדיף לתת אמון אפריורי שיאפשר לנו לעשות את הצעד הראשון. בדרך זו נרוויח פעמיים, פעם אחת מכך שנצא מאזור הנוחות שלנו ונפתח אמון, מה שיפצה על תחושות של חסך שהרגשנו בעבר, ופעם שנייה, נגרום לאחר לראות את כל הסיבות שבגללן כדאי לו לבחור להיות איתנו. לכן במקום לחכות שהאחר יתנהג באופן מסוים, בכדי שנוכל לתת בו אמון, ואז להעניק לו חזרה, אולי כדאי לשנות קצת סדר הדברים – להתחיל מאמון מלא, ומתוך אמון זה להתנהג אל האחר באופן מכבד, דבר שיגרום לאחר לבחור לא לעשות דברים שמהם אנחנו כל-כך חוששים מתוך חוסר אמונתנו.
