בכדי לשמור על שלווה והרמוניה ביחסיהם עם אחרים ועם עולמם הפנימי, יש הנוטים להתמזג או לזרום עם רצונותיהם של אחרים, נמנעים מקונפליקטים והבעת כעס, ונוטים לשכוח, או פשוט "לא לדעת", את הדברים החשובים להם בחיים. אולם בזוגיות עם אחר המבקש מהם מפגש מעמיק יותר, הם יגלו להפתעתם כי התנהגותם מביאה על עצמם בדיוק את ההיפך. בן-זוגם יטען כלפיהם כי הם לא נוכחים מספיק, טומנים את הראש בחול, פאסיביים ולא מורגשים. האחר המשמעותי בחייהם ירגיש בודד, ריקני או כועס בעקבות הזוגיות השטחית שנוצרה ביניהם. הנעימות מתחילת הקשר, הופכת עם הזמן לשעמום ולהעדר אינטימיות, הקבלה הופכת לחוסר אסרטיביות, והנחמדות להימנעות. מה גורם לאדם להתנתק מהיבטים שונים של עצמו, לוותר על עצמו או לשכוח את עצמו אל מול אחרים? ומה ניתן ללמוד מהפסיכולוגיה של הדיסוציאציה (ניתוק או הפרדה מחלקים של עצמי) ופיצול-אישיות על אנשים אלה? הצצה אל האנשים הנוטים להרדים חלקים של עצמם.
כאשר אדם רוצה להרדים חלקים מסוימים מהחוויה שלו הוא יכול לדוגמה לעשות זאת דרך צפייה בטלוויזיה, חלימה בהקיץ, שימוש בחומרים ממכרים, השמנה והזנחה גופנית, טורדנות וכפייתיות (מינית למשל). הסחות דעת אלה עוזרות לאדם להתנתק מרגשות ומחוויות היכולים לעורר מתח והצפה רגשית. לפיכך גם אם תשאלו אותם, אנשים אלה לא תמיד יודעים מה הם מרגישים ומה הם באמת רוצים. יותר בטוח ללכת עם הזרם, לא להעמיק יותר מידי, לאמץ את הפשטות של חיים קונקרטיים לצד חיי נפש דלים. ידיעה עצמית קשורה לנוכחות מלאה ותחושת זכאות ("מגיע לי") בריאה, אולם אלה מהווים בהכרח מקור חרדה לאדם המנסה בכל כוחו לשמור על אי-ידיעה, וניתוק מחוויות מסוימות של עצמו. אולם בכדי שהעצמי שלנו יהיה מוכן לשלם מחיר כה גבוה, עליו לקבל משהו גדול הרבה יותר בתמורה: הבריחה מכאב נפשי.
דיסוציאציה (ניתוק) היא תגובה טבעית לטראומה. כל אדם העומד מול חוויה הכרוכה בכאב ובאימה גדולים מידי, ושמנגנוני הנפש שלו אינם מסוגלים להתמודד איתם, יפתח דיסוציאציה. תחשבו על החייל בשדה הקרב או על האישה שהותקפה מינית, המפתחים פוסט-טראומה כתוצאה מחוסר היכולת של הנפש שלהם לעבד את החוויה הקשה. לא בכדי התקבע הביטוי "הלומי-קרב", אישיות דיסוציאטיבית היא אישיות הלומה. הלם הוא תגובה למשהו המתפרץ אלינו בחדות. ולפיכך הניתוק מאפשר לנפש להסתגל באופן מידי ולחתוך החוצה את הכאב, האימה והאמונה במוות פיזי או נפשי הממשש ובא. בכך נחסך מהנפש גישה למצב תודעתי מסוכן המכיל בתוכו רגשות, זיכרונות ומחשבות בלתי ניתנים לחשיבה ולעיבוד. אולם אליה וקוץ בה – בכדי שאותו אירוע יתפרק וחלקיו יתמוססו ויהפכו חלק מהעבר הנפשי שלנו, עלינו להתבונן בו, לחשוב אותו, לצקת לתוכו משמעות, ולמקם אותו בתוך חיי הנפש שלנו. כיוון שתהליך זה כרוך בקונפליקטים נפשיים רבים, כאב, התאבלות ונגיעה בלב-ליבה של הטראומה הנפשית, הוא בלתי נסבל. כאן באה לעזרתנו הדיסוציאציה, בכך שהיא משבשת, כחלק ממנגנון הגנה נפשי, את יכולת ההתבוננות העצמית ואת ההרגשה שאותה חוויה היא חלק מאיתנו. הניתוק מאפשר לנו למחוק, להרדים או לחתוך מתוכנו את אותם היבטים של עצמנו הקשורים לטראומה, אולם נצטרך להמשיך ולעשות זאת כל עוד הטראומה לא עברה עיבוד נפשי.
בדרך-כלל, אנשים הסובלים מהפרעה דיסוציאטיבית בבגרותם חווה טראומה קשה בילדותם: נפגעו מינית, עברו התעללויות פיזיות או נפשיות, סבלו מבריונות או היו עדים לאלימות במשפחה. במיקרים קשים אלה אדם יכול לפתח הפרעות דיסוציאטיביות חמורות כגון דה-פרסונליזציה (חוויה קשה שבה אדם מרגיש זר לעצמו), ועד פיצול אישיות שבה אדם מקיים עצמיים שונים הזרים זה לזה. ההרדמה העצמית איתה פתחנו, היא למעשה בן-דוד של הדיסוציאציה, והיא, אם להיות לרגע פשטני, קשורה למיקרים "קלים" יותר של חוויות טראומטיות מהילדות. אלו ילדים שגדלו במשפחות שבהם ההורים היו מרוחקים או לא זמינים ריגשית, ושבבית שררה אווירה של אדישות, רדידות, העדר תקשורת ריגשית, התכחשות לרגשות, או התעלמות ממצוקה ומכאב נפשי. ילד לומד לווסת את עצמו באמצעות הוריו המעבדים בעבורו את רגשותיו, ומשתמשים גם במגע בכדי להרגיע ולתת משמעות לחוויות חיים מציפות. כאשר אין מי שיעשה זאת בעבורו, הילד נשאר במצב קבוע של חוסר ויסות, ולפיכך מאלחש את עצמו כמוצא אחרון. אחד התיאורים היפים למנגנון ההגנה הדיסוציאטיבי הוא "מילוט כאשר אין דרך מילוט". ילדים שגדלים בסביבות כאלה או דומות יגיבו בבגרותם בהרדמה ובשכחה עצמית על כל תגובה של סטרס, קונפליקט, הצפה ריגשית או אפילו ביטוי של נרקיסיזם בריא (האמונה הבריאה בעצמי). כל מי שמרגיש רגש חזק בלי יכולת קוגניטיבית מתאימה לעבד את רגשותיו, יימצא במצב של עוררות יתר. ניתוק מפחית עוררות רגשית בכך שהוא מעביר אותנו סוג של היפנוזה עצמית שמכניסה אותנו למצב של "לא-אני", מצב של ידיעה המלווה באי-ידיעה. לדוגמה, אדם יכול למצוא את עצמו מואשם ב"שקר" על דברים שסיפר אך לא באמת זוכר שקרו, "לשכוח" דברים מסוימים, להיכנס למצב טרנס בין דמיון למציאות, ליצור מראית עין של הקשבה בזמן שהוא כלל לא נוכח, או לחיות חיים של אינרציה המלווים בשכנוע עצמי הגורם לו להישאר בזוגיות או בעבודה שלא מתאימה לו במשך שנים!
אחד ההיבטים המעניינים של אנשים אלה היא היותם נחמדים ולבביים. אולם תכונות אלה אינם מסגירות חוויה פנימית מורכבת יותר הכוללת ספקות עצמיים, בושה, והאשמה עצמית כתוצאה ממה שעברו. למרות הפגיעה בביטחון הריגשי כתוצאה מטיפול הורי לקוי – שהייתה יכולה להוביל לפגיעה ביכולת ההתקשרות שלהם (ואכן חלקם בעלי סגנון התקשרות נמנע) –הם לא מאבדים תקווה, ורובם מחפשים קשרים בריאים שיש בהם חום וחיבה. יחד עם זאת, הם נוטים לא פעם למסר כפול של "תתקרב אבל תשמור מרחק", מסר צפוי לאור העובדה שככל שאדם נפגע יותר בילדותו, הוא יהפוך חשדן יותר כלפי אדם אחר שבו הוא תלוי. בחיפושיהם הם לעיתים נמשכים לאנשים שבניגוד אליהם מביעים כעס בקלות או בעלי תחושת זכאות גבוהה, שדרכם הם חווים את מה שבלתי נסבל מבחינתם לחוות בעצמם.
המחיר שמשלמים אנשים אלה בחייהם בכלל ובזוגיות בפרט הוא לעיתים כבד. במקום שבו היכולת להתבוננות עצמית על חלקי עצמי כואבים או טראומטיים הינה מועטה או שאינה קיימת כלל, קשה לקבל גישה לזיכרונות, לרגשות, לדמיון, ולערוך הקשרים מורכבים בכדי לפתח מעוף לדוגמה. כתוצאה מכך חייהם יכולים לקבל נופך רדוד, שטוח, וקונקרטי מאד. כאשר יציבות, שלווה ונוחות מקבלים עדיפות עליונה, מתהווה חוסר רצון להסתכל על המציאות בפיכחון, נטייה לפשטנות והימנעות מכוונת מהעמקה בבעיות ובצדדים המורכבים של החיים. העדרם של קונפליקטים ובריחה מכאב נפשי מעכבים מן הסתם צמיחה נפשית, ואת היכולת להוציא את הפוטנציאל שלנו מהכוח אל הפועל. לפיכך אצל אנשים אלה קיימת לעיתים נטייה לדחיינות, קושי בקבלת החלטות, קושי לעמוד על שלהם, וייפוי המציאות באופן כללי. אחד הקשיים הגדולים סביב אינטימיות היא שאנו מבינים, בין אם במודע או שלא, שבן-זוגנו ישפיע עלינו, וישנה אותנו עם הזמן. אדם שרואה בכך סכנה ליכולת הדיסוציאטיבית שלו, ימנע מזוגיות כדי לא להפריע לשיווי המשקל הנעים, אך המדומה, שהגיע אליו עם עצמו. באופן דומה הוא יכול להיות בזוגיות אך לפתח עמדה פנימית של עקשנות וסירוב לנוע יחד ולהתפתח במקומות שחשובים לבן-זוגו.
דיסוציאציה היא תגובה לשבירת הגבולות הפנימיים של האדם הגורמת לחוויה של העדר שליטה והעדר ביטחון וקבלה פאסיבית של המציאות. כיוון שהיא מצב של טראומה ורגשות חבויים, מה שנקבר חייב להתגלות יחד עם הרגשות, הזיכרונות והאמונות הנלווים לו, בכדי להשתחרר ולהעשיר את הנפש. האדם הדיסוציאטיבי חייב בהדרגה ללמוד ולהחזיר לעצמו את עצמו, החל מקבלה של מה שהוא מרגיש, רוצה וחושב ועד להוצאה לפועל של קולו הפנימי. הוא חייב ללמוד כי מעורבות מלאה בחיים וביחסים לא רק שאינה מסוכנת אלא היא הפתרון לעצמי שחלקיו קפאו בזמן.
