בטור הקודם דיברתי על מוות ומשבר אמצע החיים. בטור זה אני רוצה לדבר על 'משמעות' כתרופה למשבר אמצע החיים ולדיכאון בכלל. כפי שאמרנו, משבר אמצע החיים יותר משהוא משבר גופני, הוא משבר של משמעות. וכאשר אנו מאבדים את המשמעות בחיינו, הדרך אל הדיכאון, הייאוש והריקנות קצרה. אולם במקום לחנוק אותו, כפי שעושים רבים מתוך פחד, אנו יכולים לנצל את ההזדמנות לחקור את חיינו בכדי להפוך אותם לאותנטיים יותר. על משמעות ואיך ניתן להכניס אותה לחיינו בטור הבא.
"צא מזה, פשוט תעסיק את עצמך". אחת העצות המקובלות למשבר או לדכדוך היא עשייה. להציב מטרות ולהגיע אליהם, להשלים משימות, לרצות ולהשיג דברים. אולם אליה וקוץ בה, כיוון שבמידה רבה פה טמון זרע המשבר. כאשר אנו שקועים בריצת אמוק להשלים מטרות או להשיג דברים, אנו נופלים קורבן למה שארתור שופנהאואר כינה ה"קיום המייאש", שבו אנו נעים בין כאב וריקנות. כאשר אנו משתוקקים ואין לנו – כואב לנו, אולם כאשר אנו משיגים, אנו שמחים לרגע, אולם אז מרגישים ריקנות או שעמום וחוזר חלילה. כל אחד מכיר את ההרגשה החולפת לאחר רכישה שעושה אותנו מאושרים לרגע. זו הבעיה האינהרנטית במטרות ובתוכניות, זה קצת כמו להכיר חברים, רק בכדי להיפרד מהם לשלום כמה רגעים לאחר מכן. על מנת שלא ליפול לפרדוקס שהציג שופנהאואר, עלינו להבחין בין שני סוגים של מטרות: אלה בעלות סוף ברור שמתכלות מיד לאחר השגתם, ואלה שלעולם אינן מסתיימות באופן ברור, אלא אנו עוצרים אותם וחוזרים אליהם שוב ושוב בדרכים שונות. מטרות מהסוג הראשון יכולות להיות בניית בית, מציאת בן-זוג, קבלת העלאה בשכר, להגיע מנקודה אחת לשנייה, או לכתוב את הטור הזה. מטרות מהסוג השני יכולות להיות לצאת להליכה, ללמוד, לבלות זמן עם חברים, לחיות חיים של אהבה. אלו מטרות שלא מתכלות. אולם גם באלה אנו יכולים לבלבל בין האמצעי למטרה, כלומר אנו יכולים לבלות זמן עם חברים בכדי לשחק כדורסל, להעמיק בלימוד פסיכולוגיה בכדי לכתוב טורים בעיתון, ולצאת לריצה בכדי לשפר את הכושר. במקרים כאלה המטרות הופכות לאמצעי בכדי שוב להשיג משהו אחר. אין בכך בהכרח פסול, כולנו חיים בצורה הזו, אולם בכדי להרגיש משמעות אמיתית בחיים, אנו צריכים להגביל את המטרות מהסוג הראשון, ולהרחיב את המטרות מהסוג השני.
בכדי לעסוק במטרות מהסוג השני, עלינו להפוך לעיתים את סדר הדברים, כלומר זה לא שאני נפגש עם חברים בכדי לשחק כדורסל, אלא אני משחק כדורסל בכדי לבלות זמן עם חברים. זה לא שאני מעמיק בלימוד הפסיכולוגיה בכדי לכתוב טור בעיתון, אלא אני כותב טור בעיתון בכדי להעמיק בלימוד הפסיכולוגיה. הצורה הראשונה מתכתבת עם מטרות מהסוג הראשון, בעוד הצורה השנייה מתכתבת עם מטרות מהסוג השני. חיים בעלי משמעות נגזרים מהערכים החשובים לנו כגון חברות, למידה, יצירתיות, אהבה, ואלו מתכתבים עם מטרות מהסוג השני. ערך הוא פרויקט שלא מתכלה, כמו כיוון מסוים במצפן – להליכה מזרחה אין באמת סוף ברור, אתה יכול ללכת מזרחה עוד ועוד עד שפשוט תחליט לעצור ולנוח. אם מזרחה הוא ערך חשוב בעיניך, אתה לעולם לא תשתעמם.
על רקע משבר אמצע החיים אנשים נוטים להחליף מטרות – לשנות עבודה או מערכת יחסים – כאילו הבעיה היא בעצם בחירת המטרות הראשוניות שלהם, ולא ההתבוננות בהן כמטרות מהסוג הראשון המתכלה. אמנם לעיתים הבחירות הראשוניות שלנו אכן היו שגויות – אנו עובדים בעבודה שמאמללת אותנו, או נמצאים במערכת יחסים ללא אהבה – ואז החלפת "המטרה" עצמה היא רעיון טוב. אולם כדרך בסיסית להתמודד עם משבר אמצע החיים, זה רק יכול להחריף את הייאוש שלנו מהחיים. אם אתה מאשים את המצב שלך בבחירה לא נכונה של מטרות, במקום במקור של הבעיה – ההתבוננות בהן כמטרות מהסוג הראשון, (או במילים אחרות חיים ללא ערכים מנחים), אתה תמצא שגם העבודה, או מערכת היחסים החדשה, יהפכו למטרה שתמצה את עצמה די מהר. רומנים מהצד, מכונית ספורט חדשה או ניתוח פלסטי הם פתרונות מהסוג הראשון, לכן הם לא מספקים לאורך זמן.
כמטפל, אני מנסה להיות קשוב לנושא המשמעות בחייו של המטופל. אנו מבררים יחד מהי מערכת האמונות שלו וכיצד היא תורמת לדיכאון או למשבר שבו הוא נמצא, אני בוחן את היכולת שלו לאהוב אחרים בין היתר דרך הקשר איתי, תוהה על המטרות והתקוות שלו לטווח הארוך, ובוחן באיזה מידה הוא מביא את עצמו לידי ביטוי באופן יצירתי בחייו. אולם מעל הכל, המענה העיקרי לחוסר משמעות, דיכאון, ואובדן דרך בחיים הוא 'התקשרות' – היכולת של אדם ליצור קשרים המבוססים על קירבה ואינטימיות. היקשרות לאחרים, מעורבות בקשרים, ובניית אינטימיות היא הפתרון בה' הידיעה לבעיית אובדן המשמעות והייאוש בחיים. קושי בהתקשרות הוא גם הסיבה וגם המסובב, כלומר הסיבה לדיכאון היא התרחקות וניתוק מאחרים (החל מקשיים בהתקשרות הראשונית עם האם הלא-זמינה ריגשית), והתוצאה שלו היא הסתגרות והתרחקות מאנשים המחריפה את הדיכאון.
יש ביטויים קליניים רבים הקשורים לאובדן משמעות, המשותפים לאנשים הסובלים ממשבר אמצע החיים (המגע עם המוות הקונקרטי), ולאנשים הסובלים מדיכאון וייאוש (המגע עם המוות הריגשי). אתאר את השניים המרכזיים שבהם: ניהיליזם והדוניזם. עמדת הניהיליסט היא ששום דבר כבר לא באמת חשוב, הכל חסר משמעות, בין כה וכה כולנו נמות, אז למה לטרוח לחיות את החיים. בעיני הניהיליסט הכל זמני, כולל הקשרים בחיינו, לכן אין טעם לצור קשרים מלכתחילה. כדי לצמצם את הסבל כדאי להקטין מחשיבותם של דברים, או לא להיות מעורב בחיים בכלל. הניהיליסט נוטה להתרחק מהחיים וממה שיש להם להציע, ובכך הוא מנסה להגן על עצמו מחוסר המשמעות שהוא חווה. בהקשר של קשרים עם אחרים הוא מאמין ב"אין קשרים – אין אובדן, אין אובדן – אין כאב". אולם נקודת המבט המרוחקת רק מחריפה את הכאב שלו, כיוון שהוא חווה את המוות טרם זמנו. זה אכן קשה להיפגע, לכאוב ואולי להיפרד בסופו של דבר, אולם זה עדיף על לחיות חיים של בדידות או חוסר משמעות. במקום ליהנות מקשרים לא מושלמים וסופיים, ההנאה היחידה שהניהיליסט שואב היא מהכעס המתלווה להרס המבנים החשובים בחייו.
ההדוניסט לעומת זאת מתרכז בהנאות החיים כמקור למשמעות. "אכול ושתה כי מחר תמות", בהקשר של קשרים התנהגותו יכולה לכלול הפקרות מינית, קפיצה מקשר לקשר, בגידות ורומנים, וחוסר מעורבות ומחויבות אמיתיים. בדומה לניהיליסט גם ההדוניסט לא נקשר, לא בעקבות האובדן האפשרי, אלא כיוון שאינו רואה את המשמעות הנובעת מאינטימיות עמוקה עם האחר. ההדוניסט עסוק במטרות מהסוג הראשון – לכבוש, ליהנות, להשתמש, בעוד שאינטימיות היא מטרה מהסוג השני – ניתן להעמיק בה עוד ועוד מבלי שהיא מתכלה או מגיעה לסופה (אנו לעולם לא מכירים אדם עד תומו). בפתרון ההדוניסטי קיים פרדוקס מובנה - ככל שאנו מחפשים באופן פעיל אחר הנאה, עולה הסיכוי שהיא תחמוק מאיתנו. הנאה אמיתית היא תוצר לוואי של משמעות, ומשמעות היא תוצר לוואי של מעורבות עמוקה בחיים ובקשרים אינטימיים.
הפתרון לשאלת המשמעות בחיים אם כך, היא בהעלמת עצם השאלה. למצוא לנו בית, לגלות אהבה לאחרים, להעמיק קשרים, ליצור, כל אלא הן פעולות בעלות גמול כפול, המגיע גם מעצם מהותן, וגם מכך שהן מעלימות את עצם שאלת המשמעות ודוחקות אותה לרקע של חיינו הנפשיים. משמעות נוצרת מקשרים בחיינו, ואלה נוצרים על-ידי העמקת המגע והאינטימיות עם אחרים. אינטימיות היא מקור חשוב להנאה אמיתית בחיים ולתחושת סיפוק. הדרך ליצור אינטימיות היא לשתף אחרים בתחושת הפגיעות וההזדקקות שלנו, בכאב הנפשי, בתחושת ריקנות ובלבול. במיוחד בקרב גברים הנמצאים במשבר אמצע החיים או חווים דכאון, ייטב אם ישתפו את הסובבים אותם ברגשותיהם, במקום לרוץ ולקנות מכונית ספורט חדשה או לנהל רומן מהצד.
