זוגות רבים שואלים את עצמם מה הם יכולים לעשות בכדי להחזיר את התשוקה והרומנטיקה לחייהם, אחרים מבקשים לחלץ בכוח מבן-זוגם את האמירה "אני אוהב אותך", ויש רבים המרגישים שהם כל הזמן צריכים לעשות משהו בכדי להוכיח את עצמם ראויים לאהבה ולקשר. התרבות האמריקאית מעלה על נס את העשייה הנובעת מתוך "הרצון" המודע, אותו סוכן-פעולה פנימי שדוחף אותנו להשיג את מה שרק נרצה. לדידם, אם לא השגת כנראה שלא רצית מספיק, לא התאמצת מספיק, לא עשית מספיק. ספרים להתפתחות עצמית וקואצ'רים למיניהם מלמדים אותנו השכם וערב מה אנחנו צריכים לעשות בכדי לשלוט בחיינו, ובין-היתר בחיי האהבה שלנו. אך האם חיי האהבה שלנו יכולים להיות כפופים לרצון, לעשייה ולהתאמצות? האם באמת ניתן לשלוט בחיי האהבה שלנו רק באמצעות הרצון? בואו נדבר על מגבלות הכוח (רצון).
נתחיל בלשאול את עצמנו מהו ה"רצון"? חסידי הרצון החופשי והמודע יאמרו שהנפש היא לחלוטין מודעת ושקופה לנו כל הזמן, כלומר שאנו בעלי שליטה-עצמית מוחלטת, שאנו ורק אנו אדונים לגורלנו, שחיינו הם רק מה שאנו עושים מהם. אם בנקודת זמן אנו לא מרוצים מחיינו, כנראה שעשינו טעות, או בחרנו לא נכון, ועלינו לעשות משהו אחר. הסיסמאות האמריקאיות כגון "yes we can!", או "just do it!" מייצגות עמדה זו. אולם עמדה זו עלולה לייצר אשמה בגין דברים שקורים לנו, כיוון שהיא אינה לוקחת בחשבון את ההשפעה המגבילה של ההיסטוריה האישית והחברתית שלנו, של ילדותנו, ושל המניעים והצרכים השונים שלנו בכל רגע נתון. המצדדים בה יתקשו להסביר למשל מדוע אנשים שמאד רוצים זוגיות, לא מצליחים למצוא בן-זוג (וזה לא בגלל שהם לא רוצים מספיק כפי שנוטים להאשים אותם לעיתים...). ניתן להסביר זאת באמצעות העמדה ההפוכה אשר טוענת שאנו בכלל לא אדונים בביתנו שלנו, כלומר שאנו נשלטים על-ידי כוחות פנימיים ועלומים שאין לנו עליהם שום שליטה. המצדדים בעמדה זו יאמרו לדוגמה כי הבחירות הרומנטיות שלנו הן כלל לא בידינו, ושגם אם נראה לנו שאנו בוחרים מתוך רצון מודע, אנו נדחפים על-ידי צרכים בלתי-מודעים כגון תיקון לחוויות העבר. אולם אלה מתעלמים מכך שיש באהבה גם ממד של בחירה ומחויבות, שאינם ניתנים לצמצום רק לרכיבים הלא-מודעים של הנפש. אבל אולי אין בכלל צורך להכריע בין העמדות, אלא להבין שהרצון שלנו נע כל הזמן בין החרטום לירכתיים של חיינו, כלומר שמחד אנו יוצרים באמצעות הרצון את עולמנו, אולם מאידך מודעותנו לעצמנו ולמניענו לעולם נשארת חלקית. השאלה המעניינת לדעתי סביב הרצון היא, מתי ומדוע אנו עושים בו שימוש יתר באופן שחונק את מה שאנו כל-כך מנסים ליצור בחיי האהבה שלנו ובכלל? למרבה ההפתעה, רבים מקשיי חיינו, במיוחד בתחום האהבה, נובעים דווקא מיישום שגוי של מושג "הרצון", כלומר מהפעלת יתר שלו.
כאשר אנו לומדים זה על זה בתחילת קשר, מחליטים להתחייב או מסירים את עצמנו מטינדר, כוונה ומיקוד הם חיוניים לתהליך, והרצון שלנו בדרך כלל ממלא תפקיד חיוני. אולם חוויות מסוימות כגון אינטימיות, שמחה, עליצות, או ספונטניות אפשריות רק כשהרצון נמוג אל הרקע. אנו מסתבכים כשאנו מנסים בגרנדיוזיות לכפות חוויות אלה באופן מודע. חישבו על האירוניה שעולה מהשאלה של אדם מסוים "מה אני יכול לעשות בכדי להיות יותר ספונטני?". אי אפשר לתכנן ספונטניות, ובשביל להיות יותר כזה אתה צריך "לא לעשות", או למעשה לעשות פחות ולא יותר – פחות לתכנן, פחות להיערך, ופחות לדעת מראש. אתה צריך להניח לרצון לנוח ברקע ולאפשר לדברים להיות. אנשים רבים מתקשים לקבל את העמדה שפעמים רבות עשייה רק מחמירה את המצב שממנו הם מנסים לצאת או להימנע. כולנו חונכו להאמין שמה שלא הולך במאמץ, הולך בעוד יותר מאמץ.
זוג מגיע לטיפול זוגי במטרה להחזיר את הרומנטיקה והתשוקה לחייו. הם מחפשים עצות למה הם יכולים לעשות בכדי להשתפר. אולם אי אפשר לתכנן מראש תשוקה ולהט, אלו מופיעים בתוך הקשרים מסוימים, שאותם הם יכולים לנסות וליצור מחדש. זה מסביר מדוע טיפים ועצות למיניהם כגון לקבוע מועד מוסכם לסקס, או לנסות ולשחזר מחוות מתחילת הקשר מועדות לכישלון. התרגשות מינית, להט ותשוקה פורחים על מצע של פגיעות, חרדה וסכנה, לא על מצע של שליטה ותכנון. כאן מתגלה חוסר הרלוונטיות של הרצון בהתרגשות המינית והרומנטית. עם כל הרצון הטוב, אדם לא יכול לייצר תחושות כרצונו, אי אפשר לגרום להן לקרות, ואי אפשר להביא בכוח הרצון לתחייתן לאחר שהתפוגגו. מסתבר שככל שאנו מנסים לשלוט ברומנטיקה, כך היא חומקת מאיתנו. לחילופין, מה שכן ניתן לעשות, הוא להרפות מהרצון שלנו לשליטה מוחלטת באחר, ובמחויבות שלו כלפינו, הנובע מהצורך הטבעי שלנו בביטחון. עלינו לאפשר לאחר תנועה יותר חופשית וספונטנית בתוך הקשר ומחוצה לו, כדי להרגיש, או לפחות ליצור את האשליה, שהוא פחות מוכר ומושג ממה שהתרגלנו לחשוב. עלינו לאמץ עד כמה שניתן את אי-הודאות בקשר, את תחושת הסכנה שעורבת לקשר ממתחרים חיצוניים. החרדה שמייצרת אי-הודאות, הסכנה שהאחר עלול לעזוב, והפגיעות שנוצרת לאור כל זה, הוא ההקשר שבתוכו יכולה להפציע מחדש ההתרגשות הרומנטית והמינית. קיים יחס דיאלקטי בין הרצון שלנו ביציבות ובביטחון לבין הרצון שלנו בתשוקה וברומנטיקה. מי שמחפש להרחיב את הרצון לשליטה מוחלטת על האחר, שלא יתפלא שהוא חונק את התשוקה ביחסים.
אישה נמצאת בקשר טוב עם גבר, אולם ככל שעובר הזמן היא נעשית חסרת סבלנות לעובדה שהוא אינו אומר לה שהוא אוהב אותה כפי שהיא אומרת לו. מבחינתה זה סימן לכך שהוא אינו רוצה בה מספיק כפי שהיא רוצה אותו, והדבר שם אותה במקום פגיע באופן טבעי. הנושא הופך למרכזי יותר ויותר ומעיב על מערכת היחסים ביניהם. היחסים בין רצון, רגש והתנהגות הם מורכבים ותלויי-הקשר במידה רבה. ההנחה שלה כי הוא אינו מפעיל את הרצון המודע שלו היא נכונה, אולם באופן חלקי בלבד. יש אמת כלשהי בטענתה כי אם היה רוצה בכך כמוה, היה מוצא דרכים לומר לה או לגרום לה להרגיש אהובה. אולם בני-אדם צריכים לבחור לאהוב אותנו, אנחנו לא יכולים לאלץ אותם לעשות זאת. גישת הרצון הראשונה תאמר שהגבר הזה יכול אבל לא רוצה, אולם הגישה השנייה תאמר שהוא רוצה אבל לא יכול. כשהוא מתקשה לומר "אני אוהב אותך", אין זה אומר שהוא אינו אוהב, אלא שמניעים אחרים הקשורים לעברו, מעבירים את הרצון המודע שלו לרקע, על חשבון בחירה אחרת ולא-מודעת (הבחירה שלא לומר "אני אוהב אותך") המגינה עליו מפני פגיעה. ממקרה פרטי זה ניתן להסיק כי שכשאנו מבקשים מבן-זוגנו לעשות משהו בשבילנו, לפעמים הוא לא עושה זאת, לא בגלל שהוא אינו רוצה, אלא בגלל שהוא מתקשה עקב המבנה הנפשי שלו. במצב כזה היה עדיף לאותה אישה להרפות, ולברר עם הגבר שלה מה הוא כן מרגיש כלפיה גם אם הוא מתקשה לקרוא לזה אהבה.
גבר או אישה שנחושים למצוא בן-זוג, יכולים להתאמץ ולצאת בכדי להכיר אנשים במעגלים שונים. אולם ברגע שהם כבר מכירים אדם כלשהו, רצון יתר יכול להביא אותם לקלקל את מה שכבר השיגו. כפי "שכל רעיון מצריך הריון", כך קשר זקוק לאוויר לנשימה, למרחב פוטנציאלי, שבו אנו שוכחים לרגע את עצמנו ומאפשרים לדברים פשוט להיות. אם נזהם את המרחב הזה במאמץ-יתר, בניסיון להוכיח כל הזמן שאנו ראויים, ברצון לשמור על מה שהשגנו, רק מתוך הפחדים שלנו, או הרצון לקדם דברים, סביר להניח שהם דווקא יתקלקלו. להרפות מהרצון היא חוכמה חשובה לא פחות מהיכולת לרצות ולהשיג. לא סתם אמר סטינג בשירו "if you love somebody, set them free". מי שרוצה יותר מידי לשלוט, לדייק, להוכיח שהוא ראוי, לעשות, להתאמץ, או לא לפחד לאבד, מוצא שהרצון שלו הופך מנכס לנטל, ומרחיק ממנו את מה שמלכתחילה גייס את הרצון בכדי להשיגו.
