כאשר אני שומע מטופלים מגוללים את קורותיהם הרומנטיים, אפשר בדרך כלל לשמוע אותם מאמצים את אחד משני הנרטיבים הבאים, רחמים עצמיים: "דברים תמיד קורים לי שלא באשמתי", או אשמה: "אני הבאתי את זה על עצמי, הייתי טיפש". סיפורי חיים רבים מאורגנים סביב הציר המורכב מאשמה ורחמים-עצמיים, שהם חלק בלתי נפרד ממצע הנפש שלנו. במבט ראשון אשמה ורחמים-עצמיים הן הפכים, ככל שיש יותר מהאחד, יש פחות מהאחר. אולם כשמתבוננים יותר מקרוב, אפשר לראות עד כמה צמד הרגשות השכיח הזה משלים וקשור זה לזה באופנים מפתיעים, כפי שראינו במקרה של אגרסיה ותשוקה בטור הקודם.
אשמה היא רגש חשוב, כי היא מאפשרת לנו לקחת אחריות על הפגיעה שפגענו, להרגיש חרטה, ולנקוט בפעולות של תיקון קונקרטי או סמלי כלפי האחר. יחד עם זאת, אשמה היא רגש שקשה מאד לשאת, לכן אנו מעדיפים לעשות מניפולציות שונות בכדי לא לחוות אותה, כיוון שאז נצטרך לקחת אחריות, להביע חרטה, לתקן היכן שאפשר, ולבסוף גם לשחרר אותה. לכן כשזה נוגע לאשמה אנשים מעדיפים את אחת משתי האלטרנטיבות הבאות: לא לפגוש אותה כלל, כלומר להדוף אותה, או לחילופין להפוך אותה להלקאה עצמית כרונית. בטור זה נדבר על אשמה, על המניפולציות השונות שאנו עושים בכדי לא לפגוש אותה באמת, ועל מה כן עוזר להקל על המפגש האמיתי איתה.
דווקא בתוך זוגיות או בקשר קרוב, קשה לנו לפגוש אשמה. אנו מעדיפים להפוך את עצמנו לקורבנות של היחס הלא הוגן של בן-זוגנו, ומנגד, אנו נוטים להקטין את מידת האחריות שלנו על סיבלו. לחוש אשמה בתוך זוגיות, כלומר לשאת באחריות על כאבו של האחר, זה מסוכן, כי זה מציב אותנו בעמדת חולשה אל מול תביעותיו של האחר, לאחר הכרה בכאב שנגרם לו מידינו. אלא אם כן אנו בעלי נטיות סדיסטיות, אף אחד מאתנו לא רוצה להרגיש שהוא ה"תליין" של האחר, אנו מעדיפים לראות את עצמנו כקורבנות תמימים שנעשה להם עוול. היכולת להשתחרר ממשחק סכום האפס הזה – כלומר שצד אחד הוא רק הקורבן והצד השני הוא רק התליין – ולפיכך נעדיף להצטייר כקורבן ולזכות בנקודות, היא אחת ממשימות ההתפתחות החשובות של כל זוג. היכולת לחוות את עצמי גם כ"תליין" של בן-זוגי, גורמת לי לפגוש בתוכי אשמה בריאה, וכתוצאה מכך לקחת אחריות לתיקון המצב. חוסר היכולת של אחד מבני-הזוג לפגוש אשמה במסגרת טיפול זוגי, לדוגמה במקרה של בגידה, אך לא רק, היא אחד הגורמים העיקריים לתקיעות בטיפול, ובחיים באופן כללי.
אשמה בבסיסה היא רגש מצמיח, מי שלא מסוגל לבוא איתה במגע בתוכו בעצם אומר "אני לא מוכן לקחת אחריות על מגרעותיי ומעשיי". יש אנשים שתחושת העצמי שלהם שברירית עד כדי-כך שלבוא במגע עם אשמתם עלול לשים אותם בעמדה פגיעה, ולפיכך משפילה, או מאיימת על תחושת העצמי. ניתן לנסח זאת כך: מי שלא יכול לדמיין את עצמו בתפקיד "התליין", כלומר לחוות אשמה אמיתית, גם לא באמת יכול להתמסר לקשר ולאהוב, כיוון שהוא חרד מידי מהרסנותו כלפי האחר (כלומר לבוא במגע עם האגרסיה שבתוכו). הוא גם לא יכול ליהנות מההצלחות ומההנאות של עצמו, כיוון שהוא חרד מאכזבות החיים, ומחלקו הבלתי נמנע בהם. אולם אין צמיחה אמתית ללא סבל (פגשתם פעם מישהו מאושר המגיע לטיפול?), ולסבל הכרוך בנשיאה באשמה, יש חלק חשוב בכל צמיחה פסיכולוגית. אשמה לדוגמא היא חלק אינטגרלי מהורות, לכן הורים שהודפים באופן קבוע את כל מה שילדיהם מאשימים אותם בהם, בעצם לא מוכנים לצמוח עקב שבריריותם, ולפיכך לילדיהם קשה מאד לפתח איתם קשר אמיתי או הדדי.
לעומת זאת יש אנשים שנראה כי לעולם לא ישתחררו מאשמתם. גבר, שבת-זוגתו נפרדה ממנו כבר לפני כמה שנים, הגיע לטיפול. למרות מה שנראה כהתנהגותה המחפירה כלפיו, הוא לא היה מסוגל להשתחרר מהאשמה סביב ההתנהגות שלו, שלדעתו הובילה בין היתר לעזיבתה. גם לאחר מספר שנים הוא לא חדל להרגיש כי מה שעולל לחברתו היה בלתי-נסלח. מעבר לכך האשמה שנשא הפריעה לו להתחייב התחייבות מלאה ועמוקה לבת-זוגתו החדשה, והוא לא מצא מנוח בקשר החדש. גם אם היה שמץ של אמת בדבריו, היה נראה שהוא סבל די והותר, אולם סבל זה לא היה מספיק בכדי לשחרר אותו מאשמתו. לאחר חודשים של מבוי סתום, פתח היציאה התגלה כשהבנו עד כמה היתה מענישה אשמתו, לא כלפי עצמו (כיוון שלרגעים היה נראה כי הוא מתענג על ההלקאה העצמית שלו), אלא כלפי זוגתו החדשה וילדיו הקטנים, שאליהם הוא לא היה יכול להתמסר באופן מלא. באופן אירוני על זה הוא לא הרגיש אשמה כלל!
מקרה זה הוא דוגמא לאופן שבו אנשים מסוימים מחליפים אשמה בהלקאה-עצמית. גם אם נראה כי הלקאה-עצמית ואשמה מייצגות את אותה החוויה הריגשית, לא כך כלל ועיקר. הלקאה עצמית היא בעצם דרך נוספת, ואף מתוחכמת יותר, לעקוף מפגש עם אשמה אמתית. בהלקאה עצמית אנו לא באמת רוצים להרגיש אשמים, ללמוד מכך, ואז לעבור הלאה. אנו רוצים להתבוסס באשמתנו באופן סטטי שכולא את הנפש בחשיבה מאגית, שבמסגרתה אנו מחזירים את הזמן לאחור, ויחד איתו את הדימוי העצמי האידיאלי והשלם שאבד. ניתן לומר באירוניה שהלקאה-עצמית היא "תקווה לעבר טוב יותר", ועד שהעבר לא ישתנה, ההלקאה העצמית לא תפסק. במילים אחרות הלקאה עצמית היא בעיקר חוסר המוכנות שלנו להודות בכך שיש לנו הרבה פחות שליטה על החיים עצמם, ואולי יותר מכך על עצמנו והתנהגותנו, ממה שאנו חושבים. הודאה כזו היא משפילה וקשה לכולנו, קל וחומר לאנשים עם נטייה לחרדה, שהשליטה עבורם היא מנגנון הגנה עיקרי כנגד עולם מפחיד ובלתי צפוי. מבחינת האדם הסובל מחרדה, כל דבר רע שקרה לו היה יכול להימנע עם קצת יותר תשומת לב מצידו, ללא קשר לאחרים, לתזמון או לסיטואציה שאינם בשליטתו.
אשמה אמיתית קשורה למשהו שעשה אדם שמאמין שביסודו הוא טוב, אולם הלקאה עצמית קשורה לאדם שמאמין שביסודו הוא רע. לפיכך יש לה קשר לבושה יותר מאשר לאשמה. בושה קשורה לאופן הבסיסי שאני חווה את עצמי, אשמה היא על משהו חולף שעשיתי. אם כך הלקאה עצמית היא פסבדו-אשמה, היא מניפולציה שנועדה להמשיך לשאת סבל, בין היתר בשביל לקבל תשומת לב מאחרים, אולם לעיתים באופן פרדוכסלי, גם בכדי להרגיש טוב יותר עם עצמנו. סיבה טובה להמשיך ולשאת סבל, היא רווח נסתר כלשהו הנובע מהרגל קדום, שבו למדנו לקשר אשמה עם קשר קרוב לאדם אהוב. אם ילד גדל בסביבה משפחתית שבה הוריו התנהגו באופן אגוצנטרי, או סביבה בעלת מאפיינים של התעללות ריגשית, או חלילה פיזית, הוא עמד חסר אונים נוכח הסתירה שבין התנהגותו המשתדלת והמרצה, לבין התנהגותם הלא מוסברת של הוריו. כדי לשרוד הוא היה חייב להאמין כי הרוע שלו הוא שגרם להוריו להתנהג כך, ולו היה טוב יותר, הוריו לא היו מתנהגים אליו כך. הלך מחשבה כזה לפחות מחזיר לעצמו מידה של שליטה, ומעניק משמעות למה שקורה לו. מצב זה משתקף במשפט "(לילד) עדיף לחיות כחוטא בעולם שבו אלוהים שולט (כלומר הורים טובים בבסיסם), מאשר לחיות בעולם ששולט בו השטן (הרוע)". ילד כזה סביר שיפתח נטייה מזוכיסטית כלשהי שתהפוך את ההלקאה העצמית לאבן יסוד של אישיותו, ודרכה הוא ילמד להתחבר לאחרים. לרוע המזל, הוא לומד שככל שהוא יותר סובל, מקריב או מוחק את עצמו, כך הוא מרגיש יותר חי, אהוב, ומשמעותי.
הדרך להתמודד עם אשמה אמיתית היא דרך חמלה. חמלה היא קבלה של סבל שנגרם לנו עקב אירועים או כוחות שחלקם מחוץ לשליטתנו. חמלה היא היכולת לקבל ברכות ובהבנה את המגבלות שלנו, המגרעות שלנו, ולבסוף את היותנו בני-תמותה. בחמלה אנו לא מנסים לעשות שום דבר בכדי לשנות את המצב, אלא פשוט נוכחים עם הכאב שלנו ומושיטים לעצמנו יד רכה, חמה ומלטפת. החמלה עוזרת להבין שלא ניתן כרגע לעשות דבר עם רגש האשמה, או לשנות את מה שקרה, אלא רק לקבלו בהבנה ובסליחה. רובנו מתקשים לחמול על עצמנו, אם זה בגלל שלא לימדו אותנו איך לעשות זאת, ואם בגלל שזה לא נראה לנו מקדם. אולם באופן פרדוכסלי, החמלה היא זו שיכולה לשחרר אותנו באמת ובתמים מאשמתנו האמיתית, ולעזור לנו לנוע קדימה. הרבה אנשים מבלבלים בין חמלה לרחמים-עצמיים, ונוטים לרחם על עצמם במקום לחמול. מה ההבדל בין חמלה ורחמים-עצמיים ומה הקשר שלהם לאחריות אישית? כל זאת ועוד בשבוע הבא.
