זוגות רבים מאבדים את ההתרגשות שחשו זה כלפי זה בתחילת הקשר, ועם הזמן מסתכלים אחד על השני באופן כביכול "מפוכח", כלומר באופן ששם דגש על מגרעות, פגמים וליקויים אובייקטיביים שיש לתקנם. אבל לא רק בזוגיות זה קורה, גם ידיעת עצמנו עוברת כביכול דרך מבט "מפוכח" וריאלי של מי שאנחנו באמת, ולפיכך של מי אנחנו יכולים (או כפי שרבים חושבים - לא יכולים) להיות. נקודת המבט האובייקטיבית, כלומר האמיתית לכאורה, גורמת לאנשים לומר משפטים כגון "האמת שאני שיק ללא כיסוי", "אני לא באמת מאמין שאצליח", "אני לא מאוהב בה או בו יותר", "זה לא נשמע לי כמו משהו שאני יכול לעשות". כדי להשתחרר מנקודת המבט האובייקטיבית, המפוכחת, אך גם הדלה והמגבילה של עצמנו ושל האחר, אנו מנהלים רומנים מהצד, מעריצים אחרים, חולמים בהקיץ על מה שהיינו יכולים להיות, מסתירים חולשות, ומפנטזים על בני-זוג מושלמים וללא פגמים. בדרך זו אנו מנסים לחתור תחת עצמנו, ולחוות את חיינו רק לרגע מנקודת מבט אחרת, בדרך אחרת ובצורה אחרת – מרגשת יותר, חיונית, יצירתית ונועזת. מרכיב אחד משותף עובר כחוט השני בכל הדרכים הללו והוא האידיאליזציה. האידיאליזציה היא הבסיס של ההתאהבות, ושל האהבה הרומנטית. מה שהופך אדם או דבר אחר לנחשק בעינינו, היא אותה פעולה בדמיון המבליטה את הסגולות העושות אותו יחיד ומיוחד, יוצא מגדר הרגיל, נישא מעל האחרים. האידיאליזציה מסייעת לנו להתעלות מעל היום-יום, לקחת סיכון, ולבחור במישהו או במשהו אחר שבאופן זמני נראה לנו לא רגיל. היא מאפשרת לנו להסתכל עליו באור אחר ושונה, למרות שבבסיסו גם הוא כמונו רחוק מלהיות מושלם. אולם אליה וקוץ בה, הדעה הרווחת היא שהרומנטיקה היא אשלייתית, מורכבת מאידיאליזציה ילדותית וחולפת, המפנה את מקומה לנקודת מבט אמיתית ואובייקטיבית הנשארת לאורך זמן, ושאותה יש לאמץ באופן בוגר. אולם לדאבוננו הסתכלות כזו על המציאות גורמת לכולנו לחיות חיים של סבל במקרה הגרוע, או חיים של בינוניות וחוסר מימוש במקרה הפחות גרוע.
אני מציע להסתכל על אידיאליזציה של האחר ושל עצמנו מזווית אחרת לגמרי: לא כמשהו שמזהם את התפיסה האובייקטיבית - כלומר את האחר ואת עצמנו כפי שהם "באמת" - אלא כנקודת מבט לגיטימית ולא פחות מציאותית, המשלבת אשליה, פנטזיה ודמיון. כזו שמאפשרת לנו לחוות את עצמנו ואת האחר באופן שונה, שמרחיבה את גבולות ההכרות עם עצמנו ועם האחר, ושחותרת תחת ההנחות הרגילות שלנו על עצמנו ואחרים (כמו שקורה בזמן התאהבות). אולי אם נלמד להשתמש באידיאליזציה באופן רחב יותר, נוכל לוותר על כל אותן חוויות תחליפיות שציינתי קודם לכן, ונוכל להתחיל לנהל רומן מהצד עם עצמנו ועם חיינו, ובכך לשנות את האופן שבו אנו מסתכלים עליהם? התבוננות על המציאות מתוך אידיאליזציה, פנטזיה ואשליה בהכרח תהיה יותר מרגשת, חיונית ויצירתית, ובעלת ביקורת עצמית מצומצמת. מי מאיתנו לא היה רוצה עוד נגיסה ממציאות שכזו? אני כבר שומע את קולות הספק שלכם. אתם תאמרו שכך הם לא פני הדברים באמת, שזו אשליה, שדברים הם מה שהם, כלומר למציאות, לכם ולבן-זוגכם יש ערך אובייקטיבי אחד בלבד שמתגלה עם חלוף הרומנטיקה. אתם תגידו שהצעתי היא בריחה מהמציאות האמיתית לעבר עולם אשלייתי, שבו בוחן המציאות התקין מתחלף בעולם מדומיין. האמנם? עיקרון "אי-הודאות" הפיזיקלי מראה לנו כי הלמידה על דבר-מה בעולם מחייבת אינטראקציה איתו, ולאינטראקציה זו יש השפעה, כלומר היא משנה את הדבר אותו אנו חוקרים. תגובתה של אם לתינוק משנה את התינוק, באותו האופן שהחוקר משפיע על מחקרו, ובאותו האופן שבה ההסתכלות על אחר או על עצמנו תלויה במי שמתבונן וכיצד הוא ניגש למושא ההתבוננות. עיקרון זה רוצה לומר שאין באמת נקודת מבט אובייקטיבית מוחלטת אלא הכל יחסי, ובעיקר תלוי במטרה שלשמה אנו מתבוננים. בתחילת קשר אנו רוצים להתבונן באופן אשלייתי ואידילי באחר בכדי שנוכל לבחור בו מתוך תחושת "נועדנו זה לזו". בהמשך אנו רוצים להתבונן בו באופן "מפוכח" בכדי שנוכל להרגיש איתו בטחון (מעצם זה שאנו "מכירים" אותו באמת באופן מהימן וצפוי), וזאת בכדי שנוכל לבנות איתו בית ולהקים איתו משפחה. כלומר אלו לא שתי נקודות מבט היררכיות אלא הבניות שונות של המציאות לצרכים שונים.
אפשר לכנות אדם שמסתכל על המציאות רק מתוך נקודת המבט האובייקטיבית לכאורה, מתוך ידיעה ברורה של מי הוא, האחר, ופני הדברים, ומתוך מקום מפוכח ומשולל חלומות בהקיץ ופנטזיות: דכאוני. הדיכאון הוא העדרה של אשליה ופנטזיה, הוא סוג מסוים של כוח הצמא להתפכחות בכל מחיר. ההפך מדיכאון היא האשליה החיובית, היכולת להבנות את המציאות באופן כזה שעולמנו מתעורר לחיים באופן אישי ומלא חיות. מי שאינו יכול לצבוע את המציאות בפנטזיה ובאידיאליזציה מסוימת יתקשה לפעול, לבחור, להעז ולהתחבר לאחרים. כיצד נראית ידיעה עצמית על פי הראייה הרומנטית? כאשר אני עומד להרצות בפני קהל גדול אני יכול לומר לעצמי באופן מפוכח כי אני מרצה סביר אך יש טובים ממני או מנוסים ממני. אך לחילופין אני יכול לומר לעצמי כי אני מרצה מצוין, להיזכר בהרצאות הטובות ביותר שלי, להתרכז בחוזקות שלי, ולעשות לעצמי אידיאליזציה. אני לא שוגה בהזיות על חשיבותי העצמית או על זה שאין לי תחליף, אלא רק אומר לעצמי שאני מרצה מצוין שאני עצמי הייתי רוצה לראות. בשני המקרים זוהי נבואה שמגשימה את עצמה אז מדוע לא לאמץ את נקודת המבט הרומנטית? כאשר אני מסתכל על בת-זוגתי, אני יכול לעסוק יתר על המידה בחסרונותיה, ובכך שאני מכיר אותה באמת על שלל דפוסיה המוציאים אותי מדעתי מידי פעם. אולם לחילופין אני יכול לבחור להסתכל עליה באופן רומנטי יותר, כזה שמספר את הסיפור שסיפרתי לעצמי כאשר הכרנו. כיוון שאנחנו היננו הסיפורים שלנו, מדוע שלא אבחר לחזור לסיפור הרומנטי ההתחלתי? מדוע שלא אזכיר לעצמי למה התאהבתי בה מלכתחילה, ומה עושה אותה נכונה עבורי? נכון, זה לא תמיד עובד, אבל מספיק שאני מזכיר לעצמי שגם הסיפור הביקורתי ולכאורה המפוכח שבו אני מכיר אותה בדיוק כפי שהיא, הוא לא פחות אשליה מהסיפור הרומנטי.
חוויית עצמי בריאה וחוויה בריאה של האחר דורשת לפרקים אידיאליזציה מסוימת ורומנטיזציה כמקור לחיים חיוניים, יצירתיים ומאושרים. עיסוק יתר בחסרונות של עצמנו והיעדר יכולת לגלות רומנטיקה כלפי עצמנו עלולים לשרת כהגנה לא מודעת מפני האפשרות להרשות לעצמנו להיות נרגשים מהפוטנציאל הטמון בנו באמת, מהיכולת למעורבות עם אחרים ולביטוי עצמי אותנטי. אם זה כל-כך פשוט מדוע אם-כך רבים מעדיפים להתבונן בעצמם באופן "מפוכח", כלומר ביקורתי? כיוון שנקודת המבט הרומנטית היא מסוכנת. אם אומר לעצמי שאני מרצה מצוין יתכן ואתאכזב עמוקות ולפיכך ארגיש מטופש. אם אסתכל על זוגתי באופן אידיאלי ארצה להתקרב אליה יותר ואולי אסתכן בדחייה. נקודת המבט ה"אובייקטיבית" שומרת עלינו אם-כך מפני כישלונות מיותרים אך גם חוסמת את הדרך מפני הצלחות אפשריות. ההסתכלות המפוכחת שלנו על עצמנו ועל האחר היא לא באמת יותר אמיתית, אלא פשוט נובעת מהפצעים הפסיכולוגיים שלנו. אנו מכירים את עצמנו דרך המקומות הפצועים שלנו ומגבשים את תפיסתנו העצמית דרך הטראומות שעברנו. אנחנו פשוט רגילים להתבונן בעצמנו מתוך אותם חלקים שנגדעו, או שלא התפתחו באופן משביע רצון. אולם כפי שעץ שאחד מענפיו נגדם, מצמיח ענף חדש במקום אחר, כך גם אנחנו יכולים לפתח נקודות מבט חדשות ורומנטיות על עצמנו, שיש בהם מרכיב אשלייתי ואידילי. כל מי שניסה ללמוד מיומנות חדשה יודע שזה לוקח זמן להפוך אותה למשהו טבעי לנו. בהתחלה זה מרגיש מגושם ולא טבעי, אך עד מהרה הופך לחלק ממי שאנחנו, האשליה הופכת בסופו של דבר למציאות. רציונאליות ואובייקטיביות, גם אם הן טובות ומועילות לנו לפעמים, אינן כנראה הדרך הבלעדית או הטובה ביותר לפעול בעולמנו. על מנת להביא את עצמנו לביטוי ולהתחבר אל אחרים אנו צריכים ללמוד להחדיר לתוך חיינו אשליה, פנטזיה ואידיאליזציה. עלינו לזכור כי אנו לא באמת מכירים את האחר ואפילו לא את עצמנו עד הסוף, אלא רק היבט מסוים שהוא כביכול אמיתי רק משום שאנו רגילים אליו ותו לא.
