רועי צור
שאלון אניאגרם מפגשים קרובים רועי צור
סלוגן
כיצד לבחור בן-זוג מתוך מקום אותנטי ואמיתי

להיות נאמן לעצמי בבחירת בן-זוג

אנשים רבים אינם נאמנים לעצמיותם או לקולם הפנימי בתהליך בחירת בן-זוג או בחייהם באופן כללי. אדם יכול להסתובב עם פסאדה של חיים מושלמים ומוצלחים, ולשדר כלפי חוץ עסקים כרגיל, אולם מבפנים הוא ירגיש העדר של תחושת חיבור אמיתי למה שהוא עושה או למי שהוא איתו, ריקנות וחוסר חיות, ותחושה פנימית מנקרת כאילו ויתר על משהו לטובת קונפורמיות והליכה בתלם. אנשים כאלה יכולים להסתובב בתחושה כאילו הם עובדים על כולם בעיניים, או לחילופין להרגיש שמשהו חסר בחייהם מבלי לדעת בדיוק מה. ישנם דרכים רבות בהם התחושה הזו יכולה לבוא לידי ביטוי בתוך יחסים: גבר או אישה יכולים לצאת עם גברים ונשים שייעדו להם הוריהם, אולם במקרה הטוב להרגיש עם הזמן שמשהו חסר, או במקרה הרע להעביר חיים שלמים עם אדם לא מתאים. הם יכולים להשתמש בבן-זוג יפה או מוצלח בכדי להאדיר את עצמם בעיני הסביבה במחיר של זוגיות בינונית איתו. הם יכולים להתחתן עם מישהו (או לעסוק בתחום כלשהו) למרות ספקות פנימיים כיוון שהסביבה אוהבת אותו, או שהוא פשוט עונה על כל הקריטריונים החברתיים הנפוצים של מראה, הצלחה כלכלית וכו'. גם ההיפך קורה, הם יכולים להיפרד ממישהו בגלל חוסר הסכמה מהסביבה הקרובה, או בגלל שהוא לא עונה על רשימת הדרישות האפריורית, למרות שהחיבור עם אותו אדם מסתבר כנכון עבורם. לאנשים שאינם מחוברים לצרכיהם הפנימיים כל פגם באחר יכול להפוך למשהו בלתי נסבל ולעילה לעבור לאדם הבא. אם אני לא יודע מה אני מחפש או מה אני צריך, אני אשתמש בקריטריונים חברתיים כלליים בכדי לכוון את בחירותיי. מדוע אם כך זה קורה?

אחת הסיבות האפשריות לכך היא שאנשים אלה למדו עם השנים להיות קשובים יתר על המידה לסביבה, לקבל את תכתיבי החברה כאילו היו אלו רצונותיהם, או להתכחש בדרכים מתוחכמות לרגשותיהם וצרכיהם הייחודיים. אנשים אלו הופכים להיות מנותקים מהווייתם הפנימית או אף גרוע מכך, הם לעולם לא למדו להתחבר אליה. הם משלמים בעקבות כך מחיר כבד על חיים מלאי זיוף, חוסר מימוש של פוטנציאל אישי, וחרטה שעורבת מעבר לפינה. דונלד ויניקוט, פסיכואנליטיקאי בריטי, כתב רבות על חוויית הניתוק מהעצמי ועל האופן שניתן להשיב את חוויית החיבור על כנה. ויניקוט דיבר על הפער בין ה"עצמי האמיתי" ל"עצמי הכוזב" שלנו. שני העצמיים הללו חשובים באותה מידה, העצמי הכוזב שלנו פונה החוצה, אחראי על התקשורת שלנו עם העולם, מסתגל ונענה לאחרים, כדי שנוכל להשתלב חברתית. העצמי האמיתי שלנו פונה פנימה, אחראי על החיבור שלנו עם רגשותינו, חסר התחשבות בסביבה ועשיר בתכנים ורצונות ייחודיים לנו. כאשר אנו נשענים יתר על המידה על העצמי הכוזב אנחנו עסוקים בריצוי, וחיינו יכולים להרגיש טכניים, בעלי נופח רובוטי ובוגר באופן מלאכותי. ככל שהפער בין שני עצמיים אלה גדול יותר, ואנו לומדים להישען על העצמי הסביבתי או הכוזב, כך נחווה מרחק גדול יותר מהחוויה הפנימית שלנו ובחירותינו יתרחקו מקולנו הפנימי. במצב כזה החלקים הילדיים, היצירתיים והאותנטיים שלנו יישארו חבויים עמוק בתוכנו ולא יעשירו את חיינו, ומכאן קצרה הדרך לתחושת ריקנות, חוסר חיות ומימוש עצמי. מדוע זה קורה?

העצמי האמיתי והכוזב מתגבשים בתקופת הילדות בתהליך של אינטראקציה ראשונית עם אימנו. כדי שייבנה עצמי אמיתי חזק דיו יש צורך לאפשר תהליך משחקי בו הילד מנסה וטועה, טוען את העולם בתכנים מתוך עולמו הפנימי מבלי שהאם מבטלת, מקטינה או מחליפה את התכנים של הילד בתכנים "נכונים" יותר משלה. העצמי האמיתי אינו נענה לקריטריונים של "נכון" ו"לא-נכון", אלא של מה נכון בעבורי. בכדי שנבין מה נכון עבורנו אנו זקוקים לאם שתחזק את העצמי המתגבש שלנו גם אם הוא שונה מהותית משלה, ותאפשר לנו מרחב פרטי של גילוי העולם, מבלי שהיא תפלוש או תחדור אליו, תדרוש את תשומת ליבנו באופן בלתי פוסק עקב הצרכים הנפשיים שלה. כאשר האם דומיננטית מידי, פולשנית או אינה בטוחה בעצמיותה, ולפיכך זקוקה לאישור בלתי פוסק על אימהותה, הילד מפנה את מבטו החוצה אליה בכדי לספק אותה, ומזניח בלית ברירה את מבטו פנימה ואת גילוי עצמיותו. עצמיותה של האם הופכת להיות עצמיותו, ובשלב מאוחר יותר עצמיותה של הסביבה הופכת עצמיותו. כיצד בא הדבר לידי ביטוי?

אני פוגש בקליניקה אנשים בוגרים רבים המטילים ספק בקולם הפנימי ואינם בטוחים מהו הדבר שאותו הם רוצים באמת. הם יכולים להיות משותקים לנוכח בחירות או החלטות, ולנתח באופן חזרתי סיטואציות בחייהם מבלי לדעת מה לעשות. הם לעיתים כל-כך מבולבלים שהם מבקשים את עצתי כאילו אני או מישהו אחר יודע באמת טוב מהם. החלומות והרצונות שלהם עטופים בפחדים רבים, ספקות עצמיים, וחוויה של חוסר יכולת להוציא אותם מהכוח אל הפועל. העצמי האמיתי שלנו נגיש הרבה פעמים לא באמצעות תהליכים מחשבתיים, אלא דווקא באמצעות תחושות גופניות, אינטואיציה (תחושת בטן...) או רגשות עזים כגון חרדה, כעס, וחוסר אונים. אלו רגעים בטיפול שבו המבוגר האחראי ולעיתים הכוזב מפנה לרגע את מקומו לילד הפנימי, המשותק, המבוהל, שמביע את עצמו באופן גולמי, חסר התחשבות, ורועש, או לעיתים הוא דווקא שקט, פחות ישיר ומנומק, עולה וצף ברגעים של שתיקות מביכות. העצמי האמיתי שלנו חיכה לאימנו או לאדם מבוגר אחר שיעצור ויקשיב באמת, והוא עדיין בהמתנה, מחכה לעצמי הבוגר שלנו שיועיל בטובו לעצור ולהקשיב. מי שלא מאפשר לעצמו לעצור, לא מרגיש, ומי שלא מרגיש לא חולם, ומי שלא חולם, לא באמת יודע מה הוא רוצה מחייו. ומי שלא יודע מה הוא רוצה, לא באמת עושה, חייו נראים כרצף אחד ארוך של מטלות להשלים, וחשבונות לשלם, כאילו החיים הם משימה שיש לצלוח אותה בשלום ולקבל על-כך פרס או הכרה חברתית.

אנשים רבים חושבים שהקשבה לקולם הפנימי, הכרה עצמית, ביטוי עצמי או תחושה של "מגיע לי" היא אולי אגואיסטית, ילדותית או בלתי אפשרית. על-פי ויניקוט לפחות אין באמת סתירה בין חוויית עצמיות אמיתית, נדיבות ואהבה עצמית, לבין נדיבות והתחשבות בזולת. נהפוך הוא, כאשר העצמי האמיתי שלנו מגובש דיו הוא גורם לנו להרגיש יותר קיימים, ומספיק בטוחים בעצמנו בכדי לשים רגע את עצמנו בצד, להפסיק לצעוק "תראו אותי, תראו אותי!", ולפנות מקום גם לזולת בכדי להכיר בקיומו ובצרכיו. במילים אחרות ככל שהעצמי האמיתי שלנו מגובש יותר, כך אנו מסוגלים יותר לאהוב את עצמנו וכתוצאה מכך את האחר. אנחנו הופכים להיות בני-זוג טובים יותר, הורים טובים יותר, מנהלים ומנהיגים טובים יותר.

ובחזרה לבחירת בן-זוג. איך תדעו אם האדם שזה עתה פגשתם, או האדם שאיתו אתם בזוגיות כבר זמן מה, הוא האדם הנכון לכם? תשבו רגע בשקט ותקשיבו לעצמי האמיתי שלכם. לצורך כך תשאלו את עצמכם שאלות כגון: מה אני מרגיש...מה אני רוצה...מה ליבי אומר...מה תחושת הבטן שלי... למה הילד שבי משתוקק...איפה אני מרגיש חי...למה נפשי נמשכת...יתכן שתצטרכו להתגבר על דפוסי מחשבה חזרתיים ומשתקים, לצלוח אוקיינוס של פחדים ולעמוד לצד הילד הפנימי המפוחד שבכם כפי שאיש לא עשה מעולם, אולם בדרך לפחות תרוויחו את העצמי האותנטי שלכם. ובפעם הבאה שמישהו אומר לכם דברים כגון "יאללה מה אתה עושה מזה כזה סיפור, היא/הוא ממש בסדר, תתחתן כבר", או "תזדרז עדיף לא להתחתן מאוחר מידי", או שאתם אומרים לעצמכם בסתר ליבכם "אני יותר שווה כשאני לידה/לידו!", או "מה יוצא לי מהקשר הזה?", תזכרו את דבריו של הרב קוק שאמר "יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות. הנאמן לעצמיותו – בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה למה שטוב ויפה בעיני אחרים – הוא עבד." בהצלחה!

  בחזרה לעמוד קודם 

 בקרו באתר הפייסבוק שלי
הרשמה לניוזלטר החודשי
שתף

דף הבית | אודותינו | סוגי המפגשים | חומרי העשרה | אניאגרם | ייעוץ ארגוני | צרו קשר


© שאלון האניאגרם והתכנים באתר פותחו ע"י רועי צור. אין להעתיק, לפרסם או להפיץ תכנים מהאתר ללא הסכמתו של המחבר. | בניית אתר: אנימה | עיצוב: שירה עיצוב גרפי