הבדידות שממנה סובלים אנשים רבים עלתה לאחרונה שוב לכותרות לאחר שראש ממשלת בריטניה מינתה באופן תקדימי שרה לענייני בדידות. טורים רבים נכתבו לאחרונה על בדידות ועל איך להימנע ממנה, אולם אני רוצה לדבר על בדידות מזווית אחרת לגמרי, הנגרמת לא מחוסר יכולתו או חוסר רצונו של אדם להושיט יד לאחרים, אלא דווקא מחוסר יכולתו להיות לבד. באופן פרדוקסאלי, היכולת להיות לבד - לא במובן הפיזי, כמו במאסר מבודד, אלא במובן הריגשי - מחסנת אותנו מפני בדידות. אדם יכול להיות רק עם עצמו, ובכל זאת, לא להיות מסוגל להיות לבד לשנייה, וכתוצאה מכך להרגיש מאד בודד. לפני שנצלול יחד לעומק החוויה הזאת, בואו נבחן כמה דוגמאות לאופן שבו הדבר בא לידי ביטוי בחיי היומיום שלנו: אם אני זקוק לאישורם הבלתי פוסק של אחרים ולאהבתם, כדי לחוש שאני קיים ושווה, קשה לי להיות לבד. אם אני לא מסוגל לקבל החלטה, ומתמרן אחרים להחליט בשבילי, אני לא מסוגל להיות לבד עם הבחירה שלי. אם אני נמצא כל הזמן בעשייה מתמדת, וכל עצירה מכניסה אותי ללחץ וגורמת לי לחפש איך להעביר את הזמן שהתפנה, כנראה שאני רוצה לברוח מחברת עצמי. אם אני מחפש מערכת יחסים בוגרת, אולם באופן לא-מודע נמשך לאדם אחר בכדי שינסוך בי בטחון, יטפל בי ויגן עליי (אישה הנמשכת רק לגברים מבוגרים לדוגמה), אין לי את הבשלות הרגשית להיות בקשר. היכולת להיות לבד אם כך, היא בעצם מילה נרדפת לבשלות רגשית ובגרות.
אז מהי בעצם אותה יכולת להיות לבד? יש הבדל גדול בין היכולת להיות לבד לבין בדידות, למעשה אלו הפכים מוחלטים. היכולת להיות לבד היא מתעתעת, כיוון שבניגוד לבדידות, זו חוויה הקשורה להיותנו לבד אולם תמיד בנוכחות מישהו אחר. כלומר מדובר בחוויה נפשית שבה אנו רק עם עצמנו, אך בזיקה נפשית לאדם אחר מיטיב, הגורם לנו לא להרגיש בדידות. זה רעיון פרדוקסאלי כיוון שאני יכול להיות לבד, אך לא להרגיש בודד, או לשהות לצד אדם אחר, ולהרגיש בודד. למה הכוונה? נניח אני נמצא ליד בן-זוגי ברגע שכל אחד מאיתנו עם עצמו, קורא ספר, עסוק בענייניו או אם אנו סתם שותקים יחד. אני יכול להרגיש מצד אחד איזושהי חוויה נעימה של התרווחות, של הרפיה, מבלי שאצטרך לבדוק כל רגע מה הוא עושה, לדבר איתו או לקבל את תשומת ליבו. מנגד אני יכול אולי להרגיש מועקה, שהשתיקה מעלה בי תחושות של נטישה או דחייה. אני יכול פתאום להרגיש ריקנות, בדידות, דכאון או ייאוש. אני פוגש את זה לעיתים גם בקליניקה, כאשר מטופל אינו יכול לשאת רגעים של שתיקה, כיוון שהוא חווה את השתיקות לא כלבדיות נעימה, זמן להתכנסות, מחשבה והרהור, אלא כבדידות ונטישה שלי. היכולת להיות לבד גם מתגלה כאשר אני בריב עם בן-זוגי. האם ברגע של נתק ממנו אני יכול לאפשר לו לכעוס, לעכל את רגשותיו ולהיות עם עצמו, בזמן שאני מחזיק באמונה שהדברים יסתדרו בעתיד? או שאולי אני נבהל, ואז מתנתק, עוזב או מסלים את הריב בינינו רק כדי להיות באיזשהו סוג של מגע איתו.
כלומר בכדי ללמוד להיות יחד, בקשר, אדם צריך קודם כל ללמוד להיות לבד. אם הוא לא מסוגל להיות לבד, הוא לא באמת מסוגל להיות בקשר. הוא יחפש בן-זוג רק בכדי לסמן וי, להיות כמו כולם, לחפש בטחון, להביע ולממש את עצמו דרכו, או כל סיבה לא בוגרת אחרת. אם כך איך מפתחים את היכולת להיות לבד? דרך היכולת להיות בקשר. אני יודע, זה טיעון לכאורה מעגלי, אך הוא פחות מבלבל ממה שהוא נשמע. היכולת להיות לבד התפתחה בילדות מתוך הקשר הראשוני עם הדמויות המטפלות שלנו. דמויות אלו הופנמו עם השנים והפכו לחלק מהיחסים שלנו עם עצמנו, מהדיאלוג השתוק שאנו מנהלים עם עצמנו כל הזמן. כאשר דמויות ראשוניות אלה היו מיטיבות, כלומר נוכחות, מעניקות בטחון אך גם יודעות להיות שקופות ולא חודרניות, אנו נפנים את ה"טוב" שיש לסביבה להציע לנו ונפתח חוויה פנימית של טוב, שתמיד יהיה אפשר לחזור ולהישען עליה גם כשאנו עם עצמנו לבד. כלומר היכולת שלנו להיות לבד מתאפשרת כאשר אנו מחזיקים בתוכנו את החוויה הראשונית של קשר עם דמויות מיטיבות ששומרות עלינו, משגיחות עלינו מהצד, אך לא כופות עלינו את עצמן או נעלמות מחיינו. לפיכך, הקשר שלנו עם עצמנו נובע מקשר ראשוני טוב עם אחר ולהיפך, אובדן הקשר שלנו עם עצמנו - הגורר את חוסר היכולת להיות לבד - נובע מקשר ראשוני רע עם האחר.
אם כך היכולת להיות לבד היא היכולת המובנית שלנו לחזור ולהישען על הטוב שהפנמנו מתוך קשרים מוקדמים בחיינו. החוויה שאין לנו למי לחזור, על מי להישען בתוך תוכנו, היא אחת החוויות הנפשיות ההרסניות ביותר לילד, ולמבוגר שהוא נהיה. כולנו מדברים אל עצמנו מידי פעם באופן קשה וביקורתי, אולם כאשר אנו לא מחזיקים באמתחתנו גם חוויה טובה, אין מי שיגן עלינו מבפנים מפני אותו דיבור פנימי קשה, או יאזן את הקולות התוקפניים שלנו. במיקרים קיצוניים אנו יכולים לחוות חרדה של ממש, דיכאון, פחד מפני השתגעות, או רצון לברוח מתוך עצמנו לא משנה מה. חברת עצמנו מרגישה לנו בלתי נסבלת, או בלתי מספקת, ואנו חייבים להיאחז באותם רגעים באנשים אחרים. אבל זה לא נגמר כאן, היכולת שלנו לחיות חיים יצירתיים בעלי משמעות ותוחלת, גם היא עוברת דרך היכולת שלנו להיות לבד, או כפי שהפליא לתאר זאת נתן זך בשירתו "כשבדידות אינה פחד נולדת שירה". על מנת לדעת מה אנו רוצים באמת, לשנות את חיינו, ולהעז לנתבם למקומות הנכונים לנו, אנו צריכים להיות מוכנים להסתכן ולהתברבר בדרך, להקצות זמן "שעמום" בכדי שנוכל לחלום בהקיץ ולפנטז, לנסות ולטעות. כיוון שהשעמום, ההרהור וחוסר המעש מאפשרים התכווננות פנימה, מן תחושה של הוויה צפה (being) ,הם כל-כך חשובים לחיים יצירתיים ומקוריים. אולם אם אנחנו חרדים כל-כך מלהיות לבד, אנו בטח ובטח לא נאפשר לעצמנו להשתעמם או להתברבר רק בכדי לא לפגוש את עצמנו באותם רגעים. מהבחינה הזו אפשר גם להבין את כל סוגי ההתמכרויות למיניהן – אוכל, סקס, סמים, ואלכוהול – כחוסר היכולת להיות לבד.
היכולת להיות לבד אם כך היא בעצם היכולת להיות רגוע ולנוח בחברת עצמי מבלי להזדקק לגירויים חיצוניים כל הזמן, או להיענות לדרישות הסביבה רק בכדי לרצות ולהיות אהוב. היכולת להיות לבד היא הבסיס לגילוי עצמי ולהבנה של מה שנכון לי בחיים, והיא זו שסוללת את הדרך לזוגיות טובה ובריאה שבה אני נמצא עם האחר מתוך בגרות ובשלות נפשית. האם ניתן להשיג יכולת זו גם אם לא פיתחנו אותה בילדות? במובנים רבים זוהי המטרה האולטימטיבית של טיפול פסיכולוגי, לפתח את היכולת להיות לבד דרך הקשר עם המטפל. נסו לרגע לבחון את הקשרים הזוגיים והחבריים שלכם מנקודת המבט של עד כמה האחר מאפשר לכם להיות מי שאתם, מקבל אתכם כפי שאתם, מבלי לרצות לשנות אתכם, לבקר אתכם או לאיים בנטישה. כלומר נסו להיות עם אחרים שיודעים להיות לבדם בנוכחותכם. כמו כן נסו להתרחק מהנייד ומעיסוקים שנועדו "להרוג" לכם את הזמן ותאפשרו לעצמכם להיות לבד, להשתעמם, לחלום ולפנטז. גם אם תבצבץ לה במהרה חרדה משתקת וקול פנימי המזהיר אתכם מפני המצב, אל תלחמו בקול הזה, אך גם אל תיבהלו, ותאפשרו לעצמכם להמשיך ולפתח את היכולת החשובה של להיות לבד בנוכחות הטוב שבתוככם.
