בטורים הקודמים הצגתי את האישיות הסכיזואידית הנוטה למופנמות, סגירות רגשית והתבודדות, ואת האישיות הדרמטית-רומנטית הנוטה למוחצנות והבעה רגשית משוחררת (שוב, הכוונה לנטיות אישיותיות ולא הפרעות אישיות כמובן). בטור זה אני רוצה להרחיב על הזוגיות השכיחה בין שניהם. הצמד שבו אחד מבני-הזוג נוטה לסגנון האישיות הסכיזואידי (בדרך כלל גברים אך לא בהכרח) והשני נוטה לסגנון האישיות הדרמטי (בדרך כלל נשים), הוא צמד שכיח שמגלם בתוכו פוטנציאל רב להתפתחות משותפת מחד, אך כפי שקורה פעמים רבות, גם לתסכול רב מאידך. הסיפור הזה מוכר כמעט לכל מטפל זוגי: האישה הדרמטית, החברותית והמוחצנת שהתאהבה לפני שנים בגבר מופנם יותר, סגור רגשית וקר רוח, מוצאת את עצמה עם השנים מתוסכלת מכך שקור הרוח הפך לאטימות רגשית, והמופנמות הפכה לריחוק.
בתחילת הקשר ביניהם האשה מעריצה את היכולת של הגבר לשאת את החיים בסטואיות, ולהתבונן עליהם מתוך נקודת מבט שכלתנית וקרת רוח. הגבר לעומת זאת מעריץ את הח'ברמניות של אשתו, יכולתה להביע רגשות באופן פתוח, והחופשיות שבה היא מתנהלת בסיטואציות חברתיות שונות. הקשר מתחיל בהערצה הדדית, אך נגמר בזה ששניהם מוציאים אחד את השני מהדעת: האשה מחפשת יותר קירבה ואינטימיות, והגבר בורח ממנה ומחפש יותר ספייס. האשה באה בטענות שהגבר סגור ואטום, והגבר בא בטענות שהאישה תובענית ותלותית. הדינמיקה המתפתחת ביניהם עם השנים היא דינמיקה של רודף ונרדף, בה כל צד רואה את השני כחזק וכשולט בקשר, ולפיכך מקור כל התסכול בקשר. שניהם מרגישים שאם האחר היה משתנה קצת, הכל היה נראה אחרת...אולם כל אחד מהם אינו חש בנזקקות של האחר הטמונה בבסיס אישיותו.
אם מסתכלים באופן יותר מעמיק על הקשר ניתן לראות, כפי שקורה אצל זוגות רבים, שמדובר אמנם בשני צדדים – אך של אותו מטבע בדיוק. הפסיכולוגיה הדומה של אישיותם מאופיינות ברגישות יתר, עיסוק בהבעה ריגשית (בין אם יותר מידי או פחות מידי), והצפה. בעוד שהגבר עסוק בכוחות חיצוניים שיציפו אותו או ישלטו בו, האשה מוטרדת מהצפה על-ידי דחפים ורגשות פנימיים שמשתלטים עליה ואח"כ מתועלים לפורקן בעולם החיצון. שני הצדדים באים מרקע של חסכים רגשיים דומים שגרמו להם לצמצם את הביטוי הריגשי או להרחיבו יתר על המידה. חסכים אלו יצרו רעב פנימי שכל צד מתמודד איתו באופן הפוך – בעוד הגבר מאלף את הרעב שלו, האישה נותנת לו ביטוי יותר מוחצן ומיני. לפיכך, אמנם הפכים נמשכים, אך ניתן לראות כי יש הרבה דמיון בבסיס הקשר ביניהם. בכל אחד מהם ישנו את מה שהאחר מייצג, אך הוא מוכחש ומושלך על האחר. כל אחד מהם בעצם עסוק דרך האחר בחלקים לא מפותחים אצלו שלא באו מפסיק לידי ביטוי, וזו גם הסיבה הלא מודעת שדחפה אותם להתאהב באחר מלכתחילה.
כאשר בני זוג מצליחים להתגבר על הנטייה הטבעית (של כולנו) להסתכל על הדברים מנקודת מבטנו הצרה, ומנסים לבנות גשר אמיתי אל האחר, ולספק את הצרכים שלו, הם מגלים כי חלק ממילוי הצורך הזה, גם מספק אצלם מילוי של צורך מוכחש. כלומר, היכולת לספק את הצרכים של האחר, בעצם מפתחת את אותם חלקים מוכחשים באישיותי. וכך, אהבה עצמית מושגת באמצעות אהבת האחר. אם לדוגמה בת-הזוג הרגשית תנסה לא לראות את מופנמותו והתכנסותו של בן-זוגה כדחייה שלה או כחוסר אהבה מצידו, ותנסה להתחבר אל הפחד שלו מהצפה – דרך ההכרות האישית שלה עם הצפה רגשית, והמחיר שהיא משלמת לעיתים על כך – היא תוכל לנסות להסתכל עליו יותר בחמלה, ולהעניק לו זמן ומרחב. האיפוק הרגשי המותאם לצרכים שלו, הוא בעצם התכונה שמוכחשת אצלה, שאותו היא צריכה ללמוד לפתח בעזרתו. ולחילופין, אם בן-הזוג המופנם ינסה לא לראות את הדרמטיות הרגשית של בת-זוגו כחולשה וכנזקקות יתר, וינסה להתחבר אל הנזקקות שלו שמעולם לא קיבלה ביטוי הולם, הוא יוכל לנסות להעניק לה יותר תשומת לב רגשית. הפתיחות הרגשית שלו כלפיה, היא בעצם הדבר שהוא יכול ללמוד להעניק לעצמו דרכה.
דרך נוספת להסתכל על הזוגיות בין שניהם היא דרך תאוריית ההתקשרות שפיתח ג'ון בולבי. סגנון ההתקשרות שלנו נקבע על סמך הקשר שחווינו בילדותנו עם דמות המטפל העיקרי שלנו, בדרך כלל אימנו. כשישים אחוז מהאוכלוסייה נהנה מסגנון התקשרות בטוח שמאפשר לו ליצור קשרים אוהבים ובטוחים, בהם יש איזון בין צרכים סותרים של קרבה ומרחק. יתר האנשים מתחלקים בין שני סגנונות לא בטוחים של התקשרות – האחד נמנע והשני חרד. הנטייה הסכיזואידית מתכתבת עם הסגנון הנמנע, בעוד שהנטייה הדרמטית מתכתבת עם הסגנון החרד. האנשים הנמנעים נוטים להיות זהירים מאד ביחס למערכות יחסים קרובות, כלומר מעדיפים מרחק ונמנעים מקשר קרוב מידי, בעוד שהאנשים החרדים נוטים להפגין אינטנסיביות רבה, ורצון לקרבה במערכות היחסים שלהם. באופן לא מפתיע, החרד והנמנע נמשכים זה לזה פעמים רבות כיוון שהם מאזנים זה את זו. אך מכיוון ששניהם בעלי סגנון התקשרות לא בטוח, כל אחד מהם מתקשה לתת דוגמה טובה לאחר כיצד מרגיש קשר בטוח ויציב.
לכן חשוב שכל אחד מבני-הזוג יבין את שפתו של האחר, יחווה אותה באופן אמפטי ולא כמשהו שמכוון נגדו באופן אישי. כשאנו מצפים משהו מהאחר הוא תמיד ייעשה את זה בדרכו שלו, ולא באופן שבו היינו רוצים לראות אותו עושה את זה. כאשר האדם המופנם יביע רגשות כלפי בן-זוגו, הוא לעולם לא ייעשה זאת באופן שהאדם הדרמטי היה מביע. ולהיפך, כאשר האדם הדרמטי יאפשר מרחב לטיפוס המופנם, או ינסה להתאפק, הוא לעולם לא יעשה זאת באופן שהאדם המופנם מצליח לשלוט ולהתאפק. בת-הזוג המוחצנת לצורך הדוגמה צריכה לקחת בחשבון שהריחוק של בן-זוגה הוא בעצם הגנה, ולא מחסום בלתי עביר לקשר. לפיכך, אם תשכיל להימנע ככל האפשר מלדחוק בבן-זוגה, או להפוך אותו לאדם "מוזר" ולהרחיקו, יכולים להיווצר תנאים לבניית אינטימיות שמבוססת על איכות ולאו דווקא על כמות. בן-הזוג המופנם לעומת זאת צריך להיווכח כי כאשר הוא מביע רגשות או מתקרב לבת-זוגו, היא לא תרצה יותר ויותר כפי שהוא חושב, עד כדי ויתור על עצמיותו, אלא דווקא תרגיש אסירת תודה ופחות תובענית. הניסיון להציגה כמישהי שלא שולטת ברגשותיה, או לשלוח אותה להתמלא בדרכים אלטרנטיביות, רק מרחיקה אותה ממנו, ויוצרת זעם חבוי שהולך ומצטבר עד שהיא מתפוצצת עליו.
הדבר הראשון שאני מציע לבני-זוג לעשות הוא להבחין במעגל הקסמים הכואב שהם כלואים בו. דרך טובה לעשות זאת היא לבחור יחד בכינוי ייחודי וקצר ל"ריקוד" שהם כלואים בו, כדי שכל אחד מהם יוכל לקרוא לו בשם המוסכם כאשר הוא נוצר בזמן אמת, ולעצור את ההתדרדרות. זה הצעד הראשון בדרך לשיפור מערכת היחסים ביניהם. לאחר מכן בני-הזוג יכולים להתחיל להתנסות באינטראקציות חיוביות, שבהן בן-הזוג המופנם מנסה בזהירות להיפתח רגשית אל בת-הזוג שלו, בעוד בת-הזוג הדרמטית תנסה להתאפק ולבקש את מה שהיא צריכה ממקום של פגיעות ולא ממקום של האשמה או תובענות. כאשר זה מתחיל לקרות, חשוב שבני-הזוג יחזקו את הרגעים האלה אצל האחר דרך אמירות חיוביות כגון: "תודה שראית אותי ברגע הזה, הרגשתי לבד", או "תודה שהקשבת לי עד הסוף בלי לברוח לדברים שלך" מצד בת-הזוג הדרמטית, ואמירות כגון "תודה שנתת לי את הזמן לחשוב מה אני מרגיש בנושא", או "תודה שגרמת לי להרגיש שמה שנתתי היה מספיק בשבילך" מצד בן-הזוג המופנם. גם אם זה מתחיל כטיפה בים, הענות רגשית כדוגמת אלה היא הבסיס למערכת יחסים טובה וארוכת שנים.
