אנשים בעלי נטייה דרמטית-רומנטית הם לרוב אינטנסיביים, מוחצנים, בעלי רגישות אישית ובין-אישית גבוהה, וחרדה מובנית באישיותם. הם בעלי יכולות חברתיות, ילדיות שובה וקסם אישי, אך באותה העת מרגישים בושה ואשמה סביב נושאים של ערך עצמי. הם מנסים לחזקו דרך העיסוק במיניות, באידיאליזציה ובכיבוש של המין השני (או כמובן של אותו המין במקרה של נטייה הומוסקסואלית). הרומנטיקה והכמיהה לבן-זוג אידיאלי, היא מרכיב מפתח לצורך הבנת אישיותם, והיא גם המקור לטרגדיות העיקריות בחייהם. על החיבור בין יופי, עוצמה ומיניות בחייו של האדם הדרמטי-רומנטי.
כשפרויד דיבר על סגנון האישיות הדומה לזה הוא דיבר על רעב גדול לקרבה, תשומת לב ואהבה ארוטית שלא באו על סיפוקם. ראשיתה של הפסיכואנליזה הייתה בעצם בקבוצת נשים שהרעב הרגשי והמיני העז והמודחק שלהם (בתקופה הוויקטוריאנית השמרנית שלא אפשרה חופש רב לנשים), הוביל אצלן לתופעות גופניות שלא היה להן הסבר פיזיולוגי. המינוח הפסיכואנליטי שפרויד השתמש בו בכדי לתאר נשים אלה הוא "היסטרי" (לא באופן מקטין כפי שנעשה היום, אלא בהשאלה מהמילה היוונית "היסטרה" שמשמעותה הוא רחם), מה שלאחר מכן הפך כינוי לנשים המביעות רגשות באופן עוצמתי ודרמטי. מבלי שארחיב כיצד, התגלגלה ה"היסטריה" לסגנון אישיות (כאן כמו בטור הקודם על האישיות הסכיזואידית, אני מתכוון לנטייה אישיותית ולא להפרעת אישיות), שאופייני כיום לנשים ולגברים כאחד, שבו האדם רואה את המין האחר כחזק, מרגש ומושך, ואת עצמו כחלש, קטן ושברירי. אין דבר בעל פוטנציאל רב יותר מלהפוך את האחר לבעל ערך, אם לא יופיו והאטרקטיביות הגופנית שלו, ולפיכך היופי והמיניות בעולמו של הדרמטי-רומנטי קשורים בקשר הדוק לכוח ולעוצמה. מחד הן האיכויות העיקריות שבאמצעותם ניתן לכבוש את המין השני, בעזרת פתיינות, מניפולטיביות, ושליטה, ומאידך הן גם נחשבות לאיכויות שהוא מחפש ומעצים אצל המין השני. העיסוק במשיכה המינית, בתשוקה ובארוטיקה הופך להיות מרכזי באישיות של אדם זה, אולם הוא מכסה לא פעם על תחושה של ריקנות, שיקום הערך העצמי הפגוע, ולצורך הפחתת חרדה ובושה. השימוש במיניות נעשה אצלו יותר באופן הגנתי (ולא-מודע) מאשר באופן אמיתי, כלומר בכדי לשכך פחדים, להרגיש חזק ולהשיג "בעלות" או שליטה על כוחותיו של המין השני.
הניסיון להתקרב למין השני הנתפס כבעל ערך, נובע בעיקר מתוך רצון לחזק את הערך העצמי - כאשר אתה נצמד לאובייקט אידיאלי הנחווה כחזק ובעל ערך, אתה בעצם הופך את עצמך לכזה. אולם משיכה זו מלווה באותה נשימה בפחד מכוחו, ובעיקר מיכולתו של האחר לדחות או לנטוש. תפיסת עולם זו הופכת את הדינמיקה של היחסים עם האחר לדינמיקה של משיכה-דחייה. מצד אחד יש לאדם הרומנטי רצון עז להיחשף, להתקרב ולמלא את הרעב הרגשי שהתחפש עם השנים לרעב מיני, אולם מצד שני יש בהתקרבות זו סיכון רב, כיוון שהאחר מחזיק באישיותו את המרכיבים של הערך העצמי המיוחל. דרך אחת לפתור את הדילמה הזו היא לקיים יחסי מין סוערים, מבלי לתת ללב להיות מעורב, כלומר מבלי לפתח אינטימיות אמתית. דרך אחרת היא לשמור על האחר כאובייקט אידיאלי בפנטזיה, לכמוה אליו, לחלום אותו, אך לעולם לא להשיגו. אם וכאשר אדם כזה כבר מופיע, הוא מיד הופך לאפרורי ולמאכזב ביחס לתמונה הפנטסטית בראש, ומושלך הצידה לטובת המשך החיפוש. אם-כך החיפוש עצמו מגן על האדם מפני הפחד מאינטימיות ומקרבה אמיתית לאדם אחר, ואי-המושגות של האחר היא בבסיס החוויה הרומנטית-טראגית של האישיות.
הפוקוס האוטומטי של הרומנטיקן הוא על חצי הכוס הריקה, על מה שחסר בחייו. רגש הנוסטלגיה גורם לו להתרפק על העבר, והפנטזיות על עצמי או אחר אידיאלי מנחמות אותו. הוא מתקשה לשהות בכאן-ועכשיו, להתמודד עם המציאות כפי שהיא, ולהיות שבע רצון ממה שיש לו. ההתאהבות שלו בבני המין השני מלווה תמיד באינטנסיביות רגשית, מאבק וחששות, והאינטראקציה עם בני מינו מלווה לעיתים בקנאה, עויינות ותחרותיות סמויה. הקנאה ותחושת הניתוק מייצרים אצלו חוסר שביעות רצון או מלנכוליה, שמזינים את רגש הכמיהה וחוזר חלילה. בטיפול, עולה פעמים רבות התחושה שאיש אינו "רואה" אותו ואת הפוטנציאל האמיתי שלו, ושכרגע, הוא אינו מי שהיה רוצה להיות. הנטייה הדרמטית והאקסהיביציוניסטית באה לפצות על תחושה זו. הביטוי התיאטרלי הוא חלק מאישיותו של הדרמטי - כיוון שאותו רעב רגשי אף פעם לא נענה בילדותו, הוא למד להגדיל את הצעקה הרגשית שלו, ובכך לשכנע את עצמו ואת האחרים בזכותו להבעה עצמית ולמילוי צרכיו. הוא בעל רגישות גבוהה, נפגע ומוצף בקלות, לכן הוא משתמש בהבעה דרמטית ותיאטרלית באופן שמתריס כנגד אותה חוויה פנימית שברירית - כלומר לעשות משהו שבאופן לא מודע הוא חושש ממנו. אולם זהו לא הדבר היחידי שהוא עושה המאתגר את חווייתו הפנימית: גם השימוש במיניות נעשה בעצם מתוך חשש ממיניותו של האחר, הרצון לבלוט ולהיות במרכז העניינים, למרות שהוא מרגיש לעיתים נחיתות ביחס לאחרים, נטייה אקסהיביציוניסטית למרות שהוא מרגיש לעיתים חוסר בטחון עם גופו, והתגרות בסמכות למרות החשש ממנה.
כדי לפצות על התחושות הפנימיות השבריריות, וכדי להתבלט ולבנות תחושת ערך עצמי, רומנטיקנים רבים מפתחים עם השנים דימוי עצמי של אדם שונה ומיוחד. מיוחדות זו באה לידי ביטוי ביצירתיות, משיכה לאומנות וליופי, רגישות גבוהה ועומק. הם עסוקים בחיפוש אחר משמעות ומעידים על עצמם כמי שחווים את החיים בעוצמה ובעומק שאחרים אינם מסוגלים לחוות. הטיפוס הרומנטי מחפש בזוגיות קשר עמוק וטוטאלי עם מישהו שירד איתו למעמקי הנפש, יראה ויבין את מי שהוא באמת, מישהו שימלא את החסר, ושיענה על כל הצרכים הרגשיים שלו. גם בן הזוג הופך להיות חלק מהדימוי העצמי האידיאלי, ומכאן עולה הקושי להתמודד עם פגמים, מציאות חלקית ותחושות של חוסר שלמות. בן או בת הזוג נדרשים לעמוד בסטנדרטים שאיש לא יכול לעמוד בהם, סטנדרטים של אהבת אם: טוטאליים, סימביוטיים ושעונים על הצרכים באופן מלא ומדויק. בטור הקודם דיברתי על האישיות המופנמת (הסכיזואידית). אנשים דרמטיים רבים נמשכים לשקט, לאיפוק, ולאיזון הריגשי שמקרין האדם בעל הנטייה הסכיזואידית. אולם יחד עם זאת, העובדה שיש באנשים אלו ריחוק רגשי והימנעות מסוימת, מלבה את המשיכה הרומנטית של האדם הדרמטי-רומנטי. מצד אחד זוגיות כזו עוזרת לשמור לאורך זמן על עוצמת הרגשות והגעגועים שמאפיינים התאהבות ואידיאליזציה, כיוון שהאחר אינו מושג לגמרי, אולם מצד שני זוגיות כזו, כפי שנראה בטור הבא, יכולה ליצור תסכול רב עם השנים ותחושה של העדר אינטימיות, קור וחוסר מימוש.
המסע לצמיחה של הטיפוס הרומנטי-דרמטי כרוך לא פעם בכאב, ויכול להעלות רגשות עזים כמו ריקנות, ייאוש, כאוס וחרדה. יחד עם זאת, הוא מאפשר לחלקים אחרים ולאיכויות חדשות באישיותו, לבוא לידי ביטוי עם הזמן. איכויות כגון אוטונומיה אישית, איזון ואיפוק רגשי, והיכולת להרגיש בעל ערך גם ללא אהבתו של בן-זוג אידיאלי. הוא מצליח להיות יותר נוכח ברגע הזה ולקבל אותו, תוך כדי שהוא מבחין מתי הוא שוקע בנוסטלגיה או בפנטזיה על אהבה מושלמת. הוא נהיה ער לכך שערכו העצמי צמוד לעולמו הריגשי שמשתנה כמו קלידוסקופ, ומצליח עם הזמן לגבש אוטונומיה, עוצמה, וערך עצמי, שמפחיתים את הפחד מנטישה, את הכמיהה, ואת הצורך להעצים את חשיבותם של היופי והמיניות.
