אנשים רבים פונים לטיפול לאחר שהם נקלעים למבוי סתום בזוגיות שלהם. מצד אחד מערכת היחסים מאמללת אותם, אם זה בגלל התנהגות מסוימת של בן-הזוג כלפיהם (בגידה, קרירות ריגשית, ריחוק וכו'), או בגלל פחדים שלהם, אמיתיים או דמיוניים, סביב נטישה או דחייה שלהם על-ידי בן-זוגם. מצד שני נראה כי המצב לא עומד להשתנות, אם זה בגלל חוסר התייחסות מספקת שלהם לבעיה, חוסר הענות של בן-הזוג לבעיה, או שהניסיונות שנעשו עד כה להציל את הזוגיות היו עקרים ולא הביאו לשינוי המיוחל. מצב כזה יכול להימשך הרבה זמן כאשר הצד הסובל נושך שפתיים, ומתלבט כיצד לנהוג. הוא אינו רוצה לאבד את הקשר מחד, אולם הוא גם לא רוצה להשאיר את המצב כפי שהוא מאידך. לפני שאני מציע פתרון אפשרי למלכוד הזה, אני רוצה לקחת אתכם לסיור קצר בנבכי הפילוסופיה האקזיסטנציאלית.
כבני אדם, הייתה לנו מאז ומתמיד גישה אמביוולנטית מאד כלפי החופש שלנו. מצד אחד, משחר ההיסטוריה אנחנו נלחמים בחירוף נפש להשיגו, אולם מצד שני אנו נקפוץ על כל הזדמנות לוותר עליו, וזאת בכדי לא לעמוד אל מול החרדה המשתקת הנובעת מלקיחת אחריות מלאה על חיינו. אני פוגש את זה יום יום בקליניקה, כאשר אנשים פונים אליי ואומרים לי "אז תגיד לי מה אני צריך לעשות" כאילו שאני או מישהו אחר, יודע יותר טוב מהם מה נכון להם לעשות. אולם זו לא הדרך היחידה שאנו נוקטים בה בכדי להעביר את האחריות על חיינו למישהו או למשהו אחר. במהלך חיינו אנחנו עושים המון דברים אחרים בכדי להסיר את האחריות מאיתנו מבלי בכלל להיות ערים לכך. אנחנו בונים לעצמנו כללים שונים (או סדר יום עמוס) ואז מקיימים אותם באדיקות ומכפיפים את עצמנו אליהם, כאילו אנחנו לא היינו אלה שניסחו אותם מלכתחילה. אנחנו מאמינים בגורל, באמונות תפלות ובמיסטיקה, או במנהיג יודע כל שיחליט בשבילנו. אחרים ממעיטים בערך הבעיות שלהם בכדי שלא יצטרכו להתמודד איתם, טומנים את הראש בחול, או מאמינים כי הדברים נגרמים להם על ידי גורמים "חיצוניים" שאין להם עליהם שליטה. הדוגמה הכי טובה לכך היא כפייתיות, האדם הכפייתי מתנהג לפי תכתיבים כפייתיים שכביכול באים מבחוץ ואין לו ברירה אלה לציית להם, למרות שאם תשאלו אותו הוא יאמר לכם שהוא סובל מכך. אולם במבט מעמיק הדרישות "החיצוניות" הללו הם לגמרי שלו, וההתבוננות בהם כחיצוניים מאפשרת לו להתנהג כאילו הדברים אינם באחריותו.
לקיחת אחריות היא תנאי מוקדם לשינוי המצב. כל עוד אדם מאמין שמצבו נגרם על ידי מישהו או משהו אחר, הוא לא יתחייב לשינוי אישי. אולם מדוע זה כל כך קשה? מדוע כל כך הרבה אנשים בורחים מלקיחת אחריות מלאה לחייהם? אפשרות אחת היא בגלל תחושת הבדידות הקיומית הכרוכה בכך. אחד מסממני הבגרות והבשלות הנפשית של כל אדם, היא המוכנות להיות האימא והאבא של עצמו, כלומר לקחת אחריות מלאה ולעמוד בתוצאות מעשיו. אולם המחיר של להיות האימא והאבא של עצמנו הוא לשאת בבדידות, הבדידות שנובעת מהיות האדם ההורה הבלעדי של עצמו והיוצר של חייו. גם כשאנו קרובים מאד לאחרים, תמיד נשאר פער שאינו ניתן לגישור, כל אחד מגיע לעולם לבדו ויוצא ממנו לבדו. קשרים עם אחרים יכולים להקהות משהו מתחושת הבדידות הקיומית, אולם כל מי שמנתב את חייו על פי קולו ומצפונו הפנימי, מכיר את התחושה שגם אם יש לו שותפים לדרך שמספקים לו אהבה ותמיכה, הוא זה שנושא באחריות הבלעדית על חייו, הדרך היא שלו ורק שלו.
אם כך הפתרון למלכוד שהצגתי בתחילת הטור עובר דרך הפרדוקס הבא: רק אם אדם מוכן לוותר על הקשר, הוא יוכל להציל אותו. הפחד מפני בידוד קיומי הוא הכוח המניע מאחורי ההישארות במערכות יחסים רבות. אם אנחנו אפופי חרדה מפני תהום הבדידות, אנו נאחז בבן-הזוג שלנו בכדי לא ליפול לתהום זו. אנחנו נעדיף להישאר במערכת יחסים רעה או בינונית רק בכדי לא להישאר לבד, ובכך נחסום את הדרך לאפשרות לחיבור עמוק ומשמעותי עם בן-זוגנו. אם הוא נמצא שם קודם כל בכדי להעניק לנו ביטחון, חוסן נפשי, או הגנה מפני הבדידות, היחסים שלנו איתו לא ינבעו ממקום אמיתי, ולפיכך לא תהיה לו שום סיבה אמתית להילחם על הזוגיות, אם הוא יודע שאין סכנה שייאבד אותנו. רק אם אדם מוכן להתייצב לקרב על הזוגיות שלו מתוך עמדה נפשית של "יהיה מה שיהיה", כלומר להיות מוכן לאבד את הזוגיות שלו, הוא יפתח את האפשרות לתיקון עמוק ואמיתי של מערכת היחסים שהוא מעיד שאיבד בעצם כבר מזמן. בכדי שנוכל להגיע לקרב על הזוגיות מתוך עמדה נפשית זו, אנו צריכים להפנים שהקונפליקט כאן הוא בין המודעות לבידודנו לבין הרצון שלנו בקשר, בהגנה, וברצון להיות חלק משלם גדול יותר מאיתנו. עם השנים נראה לנו שמערכת היחסים תמיד הייתה שם והיא מבנה שפשוט נכנסו אליה, אולם זו דרך מתוחכמת כפי שאמרנו לברוח מאחריות לכך שאנו בנינו אותה מלכתחילה בכדי להקל על הבדידות הקיומית שלנו, ואנו גם אלו שיכולים לפרקה במידה והיא אינה עונה יותר על הצרכים שלנו. כאשר אדם מתיידד עם בדידותו הקיומית הוא מבין גם שהוא זה שייצר את מערכת היחסים שהוא נמצא בה, והוא זה שיכול לצאת ממנה מבלי לחשוב שעולמו יחרב עליו. הפסיכואנליזה הקלאסית גם היא עוסקת רבות בנושא הזה אולם מזווית התפתחותית, כלומר בתנועה ההתפתחותית של התינוק ממצב של סימביוזה עם האם למצב של נפרדות ואוטונומיה. אם אדם אינו מסוגל לסבול את חוויית הנפרדות שלו או להתמודד איתה בהצלחה, הרי ברור שלא יוכל לשאת את בדידותו. עקב כך המחשבה על עזיבת מערכת יחסים גרועה בשביל אחרת תראה לו כל כך מאיימת, עד שהוא יהיה מוכן לשאת כל סבל בתוך מערכת היחסים הנוכחית ולו רק שלא יצטרך לפרקה חלילה או לטלטלה בכדי לנסות ולתקנה. אם אני כל כך מפחד מהאפשרות שאשאר לבד, בטח ובטח שלא אפגין אסרטיביות, אתנהג באופן אוטונומי, או אדרוש משהו מבן-זוגי שיכול לאיים על מערכת היחסים שלנו, ולפיכך גם לא אוכל להצילה. אדם שאוהב את עצמו צריך להתנהג באופן שהוא עצמו יוכל להעריך. אם אדם מתנהג באופן שהוא עצמו יודע שמזיק לו או שגורם לו לא לכבד את עצמו ואת צרכיו, מדוע אם כך הוא מצפה בכלל שבן-זוגו יעריך אותו? כאשר אדם לוקח אחריות על חייו ועל הקשר בו הוא נמצא, הוא בסופו של דבר גורם לכך שבן-זוגו יעריך אותו דווקא יותר ולא פחות למרות מה שפחדיו מספרים לו.
לפיכך השלב הראשון לשנות את הקיפאון במערכת היחסים הוא להבין שהאחריות לשינוי מוטלת קודם כל עלינו ולא על בן-זוגנו. השלב הבא הוא להבין ששינוי אמנם מפחיד מאד אך בסופו של דבר אפשרי. נכון, הרבה יותר קל להגיד מאשר לעשות, גם אם אנשים רוצים שינוי הם מפחדים ממנו פחד מוות. שינוי מעורר חרדה ואי נוחות כיוון שהוא מעמת אותנו עם אחריותנו הבלעדית על חיינו ועם בדידותנו. אנשים חושבים על אסונות שונים שיכולים לקרות להם אם ייקחו אחריות ויידחפו לשינוי, אולם אסונות דמיוניים אלה, כגון הישארות לבד, פוגעים ברצון וביכולת לעשות את השינוי. חלק ממה שעושים בטיפול הוא לנסות ולדמיין יחד את השינוי בהתנהגות של המטופל, ולחשוב על דרכים שונות להתמודד עם תוצאות אפשריות שהוא רואה אותן כהרות אסון. בדרך כלל אסונות אלה לא יתרחשו, וגם אם כן, האדם רואה שפחדיו גדולים מהמציאות, וברגע האמת יהיו לו את הכוחות להתמודד איתם אם וכאשר ייקרו.
