בטור הקודם דיברתי על כך שלא פעם כשאנשים באים לטיפול עם תלונה על בדידות, על כך שאיש אינו אוהב אותם, או על כך שהם מרגישים שאי אפשר לאהוב אותם, הם מגלים עם הזמן שהם אלו בעצם שלא יודעים כיצד לאהוב, או מתקשים לאהוב את האחר. בטור זה אני רוצה לנסות ולנסח את המאפיינים של אהבה אמיתית מהצורה השנייה שדיברנו עליה. מרבית האנשים מסתכלים על אהבה כרגש מסוים היוצא מהם כלפי אובייקט האהבה הרומנטי. מקובל לחשוב שעוצמת הרגש היא בעצם ההוכחה לאהבתנו, אולם בהתאהבות מעורב בעצם רק אדם אחד, אני. העצמי האידיאלי שלי משתקף דרך האהוב, ואת דמותי האידיאלית אני רואה ואוהב דרכו. אהבה אמיתית שונה מהתאהבות, היא מפוכחת יותר, מעורבים בה כבר שני אנשים נפרדים, והיא אינה קשורה בהכרח לאובייקט האהבה הרומנטי. ניתן להסתכל עליה יותר כאופן התייחסות שלי אל האחר ואל העולם, והיא יותר גישה כלפי מישהו, מאשר עוצמת הרגש כלפיו.
קשר טיפולי הוא בעצם מיקרוקוסמוס של כל קשר אחר בחייו של המטופל, וניתן להתבונן ולהבין דרכו את הקשיים של האדם סביב נושאים שונים כגון כושרו לאהוב. גבר נשוי מגיע לטיפול לאחר שהתאהב באשה אחרת. הוא מתלבט האם לעזוב את אשתו בשבילה. הוא מדווח כי כבר שנים אינו שבע רצון מאשתו ויש לו שלל טענות כלפיה. לאחר כמה מפגשים איתו הוא אומר לי בחוסר סבלנות "אתם המטפלים אף פעם לא אומרים מה לעשות או איך לעשות...", האמירה הזו שלו מצטרפת לשלל אמירות אחרות המביעות חוסר סבלנות וביקורתיות כלפיי. כפי שקורה רבות בטיפול, המטרה המוצהרת שלשמה הגיע האדם, מפנה את מקומה לנושאים העיקריים בנפשו של האדם היוצרים את הקושי איתו הוא מגיע. במקרה שלו גישתו כלפי בחדר הובילה אותנו לדבר על הביקורתיות והשיפוטיות שלו כלפי אחרים והעולם בכלל. אישה אחרת מגיעה לטיפול ונוטה לאחר מידי פעם. בסיום הזמן המתוכנן היא אף פעם לא מפסיקה לדבר, למרות שהיא רואה את השעון בדיוק כמוני. זה נראה לה טבעי שאנחנו נאריך את הפגישה בהתאם לזמן שבו איחרה. היא מתלבטת האם להמשיך ולצאת עם בחור מסוים שאותו פגשה לא מזמן. השיחה נסובה סביב מה הבחור נותן לה או לא נותן לה. אט אט אני מרגיש כמו הבחור שאיתו היא יוצאת, את שנינו היא לא ממש רואה. האיחורים שלה והציפיות המובנות מאליהן שאשלים לה את הזמן החסר, למרות שיש לי פגישה אחריה, הופכים להיות החומר העיקרי איתו אנחנו עובדים בהקשר של היחס שלה כלפי העולם.
ניתן להסתכל על אהבה כערך במקום כרגש. רגש מתכלה או דועך, לעומת ערך שאינו ניתן למימוש מלא. ערך הוא מצפן, הוא מתווה לנו את הכיוון אליו אנחנו הולכים אך לעולם לא ממש מגיעים אליו. כאשר אנו הולכים לדוגמה "מזרחה" אין מקום אליו אנחנו מגיעים שנקרא "מזרח", יש רק כיוון כללי. אם מסתכלים על אהבה כערך, אפשר לשאול מהם ערכי היסוד שמרכיבים את הערך שנקרא אהבה? על ארבעה ערכים דיברה אהבה: מודעות, אחריות, סבלנות ואכפתיות. אם אתם אומרים רגע אבל מה עם אמפטיה חכו בסבלנות ותגלו שהיא כבר כלולה בפנים על חשבון הבית.
מודעות היא האויב של הבורות. הסבר של תופעה הוא הצעד הראשון לקראת שליטה באותה תופעה. כאשר ההתנהגות של אותם שני מטופלים שהזכרתי קודם לכם הפכה למודעת, הם היו יכולים להתחיל לנסות ולקחת אחריות על אותה התנהגות. הדבר העיקרי שהמודעות מאפשרת היא שליטה על הנטייה הנרקיסיסטית שלנו. הנטייה הנרקיסיסטית מתבטאת בכך שהיא הופכת לממשי רק את מה שקיים בתוכנו, והיא הופכת לחסר ממשות את מה שמתרחש מחוצה לנו, אלא אם כן יש בו תועלת עבורנו. אם תיקחו את הנטייה הזו לקצה תקבלו את ההגדרה של שיגעון, כיוון שאצל המשוגע המציאות היחידה שקיימת היא זו שבתוכו, המציאות של תשוקותיו ופחדיו. ברגע שאדם מודע לנטייה הנרקיסיסטית שלו, הוא מסוגל לעמעם את המרכז האגוצנטרי שלו ולאפשר קצת יותר מקום בכדי להרגיש את האחר, ולנהוג בו כאילו השיקולים שלו רלוונטיים גם עבורו, או בקיצור "ואהבת לרעך כמוך". מודעות מובילה לאחריות, לעצמי ולאחר. האחריות לאחר היא תנאי הכרחי לאמפטיה. כל פעולה מתחילה מלקיחת אחריות, והיכולת שלי לראות את נקודת המבט של האחר היא פעולה שמתחילה מלקיחת אחריות על אושרו, רווחתו ומקומו של האחר. אני לא בהכרח חייב להסכים עם נקודת המבט של האחר, אבל אני צריך לפחות לנסות להבין ולהרגיש אותה.
אך למה דרושה לנו סבלנות? אישתי מגיעה הביתה לאחר יום עבודה עמוס, במהלך היום היא סימסה לי שאאסוף את כל הצעצועים של התינוקת מהסלון. למותר לציין שלא עשיתי את זה כי העדפתי לשבת ולכתוב את הטור שאתם כרגע קוראים. היא נכנסת הביתה, רואה את הבית הפוך ומתעצבנת עליי. המודעות והאחריות שלי נעלמות כלא היו, המרכז האגוצנטרי שלי לא רק שלא מתעמעם, אלא נדרך באופן אוטומטי, ומשגר משהו כמו "למה את מתעצבנת? לא היה לי זמן, זה שאני עובד מהבית לא אומר שאני לא עובד...". ופה נכנסת הסבלנות. אם הייתי לרגע משתהה, מתאפק ודוחה את הסיפוק המידי והענוג מלהחזיר לה מנה אחת אפיים, הייתי יכול אולי להעלות את היום שהיה לה בעיניי רוחי, לדמיין איך גם היא, בדיוק כמוני, נושאת בעול הקשה של החיים, ולהרגיש את אכזבתה ומצוקתה משלל הצעצועים שהיא תצטרך לסדר בקרוב, כיוון שכשגבר אומר תכף הוא בעצם מתכוון לאף-פעם. בלי דחיית סיפוקים אין אמפטיה. אם אתם מגדירים הצלחה גם כיכולת של הילד שלכם לאהוב, מספיק לקרוא את שלל המחקרים המראים כי יש קורלציה בין דחיית סיפוקים אצל ילדים והצלחה מאוחרת בחיים.
כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק. כולם מדברים על אהבה, אף אחד לא מדבר על אכפתיות. אין שלום בלי צדק, אין אהבה בלי אכפתיות. לאהוב פירושו לפעול לצמיחתו, להתפתחותו ולרווחתו של האחר. אין צורך להסביר את זה כשמדובר על אהבה לילדים, אולם אצל בני-זוג הדבר לעיתים מתערבב בשלל צרכים ואינטרסים. אחד מביטויי האהבה היפים היא היכולת של אדם להחיות משהו באדם האחר. הורים רבים למשל מבלבלים אכפתיות עם מתן ביקורת, עם ניסיון למנוע מילדיהם לטעום את טעמו המר של הכישלון בכל מחיר, או עם לעשות את הדברים במקומם בכדי להקל עליהם. אהבה אמיתית היא היכולת לעזור לאחר להכיר את עצמו ואת יכולותיו, ולהחיות בתוכו את הכוחות שיכולים לעזור לו לממש אותם, תוך כדי אפשור ותמיכה אך לא כפייה או חנק.
אז בואו נסכם. לאהוב מישהו אחר זה להתייחס אליו באופן לא אנוכי, תועלתני או פונקציונאלי. לאהוב פירושו להכיר ולחוות את האחר במלואו. הכרת האחר נעשית בראש ובראשונה דרך הקשבה. כשאנו מקשיבים אנו מפתחים רגישות לצרכיו של האחר. להקשיב באמת זה קשה, רוב האנשים שומעים אך לא ממש מקשיבים. לאהוב מישהו אחר זה להתייחס לצמיחתו ולהתפתחותו מבלי לחשוב מה יוצא לי מזה, מה הוא חושב עליי, או מה אחרים חושבים עליי. התאהבות היא רגש, אהבה היא גישה שדוחפת לעשייה. היא שריר שמתפתח ככל שאנו מאמצים אותו יותר, דרך הניסיון להבין את האחר, לעזור, לשאול מה אני יכול לעשות תכלס בכדי לחבר בינינו. אהבה היא מעורבות עם האחר שמשנה את שנינו, וזאת בניגוד לעמדה שמתבוננת על האחר מהצד, כפי שמדען מתבונן במושא המחקר שלו.
לאהבה גמולים רבים, היא עוזרת לאחר להשתנות, להיות עשיר יותר, להכיר את עצמו, להיות יותר מסופק ופחות בודד. כתוצאה ממה שאנו מביאים לעולמו של האחר, אנו ממלאים את חיינו שלנו, משתנים ומתפתחים יחד איתו. אהבה היא קשה כיוון שהיא מצריכה אמונה בחיים, לא כולם ניחנו באמונה. מכיוון שאין לנו מושג אם האחר יחזיר לנו באותה מטבע, אנו נתלים רק על אמון שנגזר מאמונה. לפיכך אהבה בוגרת נובעת מתוך יסוד בריא ושלם שקיים כבר בתוכי, מתוך מלאות עצמית (הנובעת מאהבה שקיבלתי בעבר) ולא מריקנות, מתוך צמיחה ולא מתוך הזדקקות לאחר. בסופו של דבר, אם הקשר הופך להדדי, האהבה שאני נותן חוזרת אליי, ואופייה שונה לגמרי מהתגמולים שמגיעים אלי דרך התייחסות לאחר באופן נצלני או תועלתני. במובן מסוים להיות נאהב דומה להיות מאושר, אי אפשר לזמן את זה, זהו פועל יוצא, גמול שמגיע באופן עקיף.
