כשמרבית האנשים חושבים על הבעיות שלהם בתחום האהבה, הם חושבים במונחים של הקושי שלהם להיות אהובים, במקום על הקושי שלהם לאהוב. מרבית האנשים עסוקים בעד כמה הם אהובים או נחשקים, אולם הבעיה של להיות נאהב היא מניסיוני ברוב המקרים, בעיה הפוכה של אי יכולת לאהוב. הגישה של אי היכולת לאהוב באה לידי ביטוי בהסתכלות על האחר באופן תועלתני, כפונקציה שבאה לשרת את טובתי האישית. אני רוצה לתת מספר דוגמאות בהם אנחנו משתמשים באחר ככלי למילוי צרכינו, ולאחר מכן להראות כיצד צורת התייחסות זו אל האחר, סופה שתרוקן את האדם ותשאיר אותו מבודד, הפוך מכוונותיו המקוריות להתמלא ולהעניק לעצמו דרך האחר.
גבר מסוים מתגלה כבעל יכולות כיבוש מרשימות. הוא משיג נשים שמתפעלות ממנו וגורמות לו להרגיש טוב עם עצמו. הגבר מרגיש על גג העולם, מלא ביטחון ומאושר לרגעים. עד מהרה האישה לא מצליחה לעמוד בציפיותיו, היא מבקשת גם תשומת לב ויחס לעצמה, ונוצרים סדקים בקשר. כיוון שמטרתו הראשונית של הגבר היא להיות בראש ובראשונה נאהב, ולהתמלא מתשומת ליבה של האישה, הוא מתרגז ומחליט לעבור לאישה הבאה וחוזר חלילה. אישה מסוימת נמשכת לגברים יפים ואטרקטיביים, היא מתרגשת בעיקר מהרגע בו היא מציגה את הגבר שלה לסביבתה הקרובה, מהעיניים הנשואות אליו, ומההתפעלות שתקבל בתמורה. היא מרגישה ניצחון בתחרות דמיונית בראשה, אולם בכך היא בעצם לא מתייחסת אליו, אלא לאחרים דרכו או באמצעותו. גבר מסוים עסוק במין כפייתי, כל מה שמעניין אותו הוא הסטוץ הבא. הוא כמובן אינו מתייחס לנשים בחייו באופן שלם, אלא רק לאותו חלק שמשרת את צרכיו, ולפיכך הן או "כוסיות" או לא בעבורו. אישה אחרת מחפשת קשר קבוע בצורה כמעט כפייתית, אולם גברים שהיא מכירה מסיימים איתה את הקשר אחרי זמן קצר יחסית. הם מרגישים כי היא בעיקר רוצה אותם כיוון שאינה מסוגלת להיות לבד. היא משתמשת בהם כהגנה מפני בדידותה, אך בעצם יש לה אהבה מועטה להעניק להם. כל האנשים האלה מתייחסים לאחר באופן תועלתני, שטחי ונצלני, אולם כאשר הם פונים לטיפול, הם מתלוננים שהם מנסים כבר שנים לקבל באופן נואש משהו שיידם לעולם אינה משגת. הם באים עם ההרגשה שאינם מצליחים ליצור קשר מספק כי לדעתם איש אינו אוהב אותם, בעוד למעשה הבעיה היא הפוכה, הם אלו שאינם מסוגלים או יודעים כיצד לאהוב. מערכות היחסים שלהם נוחלות כישלון עם הזמן כיוון שלאחר נמאס בשלב כלשהו לאשר את קיומם. בן-זוגם מרגיש שצריכים אותו יותר מאשר שאוהבים אותו.
אני רוצה להניח בצד לרגע את ההיבט המוסרי של העניין, ולשאול מה כל-כך רע בנקודת המבט התועלתנית? כולנו מורגלים בנקודת המבט הזאת, הרי התרבות הקפיטליסטית מתייחסת כך לכל דבר אחר בחיינו. ומה רע באנוכיות? אם לא קיבלתי בילדותי את מה שהיה מגיע לי, מדוע שלא אתבע לעצמי כעת את מה שלא היה לי ואפצה את עצמי? אם נחשוב לרגע על אותם אנשים, כוונתם טובה, המטרה שלהם היא למלא חסך כלשהו בנפשם, לרפא את האני האמיתי הפצוע שלהם, אך האם הם מצליחים בכך?
כבני אדם יש לנו שני מצביי זיקה בסיסיים אל האחר. בראשון אנו מתייחסים לאחר כאובייקט, כחפץ שאנו משתמשים בו, ועליו אנו שולטים. במצב זה אנו משתמשים באחר, ומנסים לקבל ממנו יותר מאשר לתת, דברים זורמים אלינו אך לא יוצאים מאיתנו. בשני אנו נמצאים עם האחר במגע מהותי ועמוק מתוך הווייתנו. הקשר מתאפיין בהדדיות, בהעדר שליטה, בנוכחות משותפת ואמתית של שני הצדדים גם יחד, נפרדים אך מאוחדים. התנועה מהראשון אל השני היא תנועה לעבר האינטימיות. כשבני-זוג יכולים לבטא או לשמוע חלקים מתוכם שלא יכלו לבטא או לשמוע עד אז, הדבר מעיד כי המגע ביניהם הופך מהותי והדדי. חשוב לציין כי אילו לא שני סוגי אנשים אלא שני סוגי מצבים. גם בני-זוג משתמשים זה בזה לעיתים, אף אחד אינו יכול להיות באינטימיות עם האחר כל הזמן. בכולנו יש גם מזה וגם מזה, אולם יש כאלה הנוטים יותר לצורת הזיקה הראשונה בהתייחסותם אל העולם.
ככל שאדם נוטה לעבר הצורה הראשונה כך הוא מתבדל מאחרים וכתוצאה מתרחק גם מהווייתו שלו, זאת מכיוון שהיחסים אל האחרים ואל עצמנו רחוקים מלהיות סותרים, להיפך, הם מחוברים זה לזה מיסודם. מי שמסתכל על האחרים באופן תועלתני סופו שיסתכל על עצמו באופן דומה. כאשר אני מסתכל על האחרים כפונקציות שמסוגלות להעניק לי כל מיני דברים כגון הישגים, הערצה וכו', אני מתחיל לראות את עצמי באופן דומה, כיוון שאני מסתכל על עצמי מתוך ראייה צרה של הישגים, מעמד, תדמית ותפוקה, כמכונה שיש להזינה כל הזמן מבחוץ, כיוון שהדברים אינם נובעים מתוכי. אם אדם אינו מצליח לקבל את עצמו ואת קיומו, הוא זקוק כל הזמן להזנה מהאחר. כך מתגלה האנוכיות בשיא עליבותה. האדם האנוכי מתעניין בעיקר בעצמו, רוצה לעצמו, אינו חש עונג בלהעניק לאחרים, ואינו מגלה עניין רב בצמיחתם ובהתפתחותם. הוא מסתכל על העולם החיצוני מנקודת מבט של התועלת שהוא יכול להפיק מהאחר, וביסודו של דבר אין הוא מסוגל לאהוב. אנוכיות ואהבה עצמית לא רק שאינן זהות, אלא הן לגמרי הפוכות. האנוכיות היא עדות לאדם שאוהב את עצמו פחות מידי ולא יותר מידי כפי שמקובל לחשוב. כיוון שהאנוכי מרגיש ריקנות, בדידות ואומללות הוא מנסה לקבל מאחרים, ולחטוף מהחיים את הסיפוקים שבהתנהגותו האנוכית הוא בעצם חוסם עצמו מלהשיג אותם. אך מהו הסיפוק המרכזי שאנו מקבלים מצורת הזיקה השנייה אל האחר?
הפרדוקס הנסתר מעיניהם של רבים המסתכלים על אחרים באופן תועלתני, הוא שמידת השלמות הפנימית וההכרה שהם כל-כך מייחלים לה, היא כמידת התנועה שהם עושים מזיקת הקשר הראשונה אל עבר השנייה שתיארתי קודם לכן, כלומר כמידת ההשתתפות האמתית והעמוקה בקשר. זאת מכיוון שרק דרך מגע אמיתי עם הזולת, רק דרך הקשר הלא תועלתני איתו, אנו חשים את קיומנו שלנו ומנפצים את בדידותנו, ולהיפך, רק כאשר אנו מרגישים שלמים במי שאנחנו כך אנו מסוגלים להתחבר באופן אמיתי ולא תועלתני אל הזולת. אני אסביר את שני החלקים של המשפט הזה בנפרד. חלק חשוב ממה שכל קשר נותן לנו הוא הכרה של האחר בנו, בעצמיות שלנו. אולם כאשר אנו מסתכלים על האחר מנקודת מבט תועלתנית, פונקציונאלית, האחר הופך להיות מעין בובה נשלטת על ידינו, ובאותה שניה ההכרה שלו כבר לא שווה בעינינו. אז אנו נאלצים להזין את עצמנו שוב ושוב מבלי להתמלא לעולם. כאשר אנו נמצאים בקשר לא תועלתני או אנוכי עם האחר, ההכרה שלו משמעותית לנו כיוון שאנו מכירים בו כאדם בפני עצמו ולא כאובייקט המשרת אותנו. תאוריות פסיכולוגיות שונות מדברות על כך כי נחוצים שני אנשים שמכירים זה בזה בכדי להפוך לאדם אחד. התינוק זקוק לאם כדי לגבש את העצמי שלו, כפי שהאם זקוקה לתינוק בכדי להפוך לאם. אנו זקוקים לאחר שיחשוב איתנו יחד על מה שעובר עלינו בכדי להבחין בין מציאות רגשית או פנטזיה, ודרוש לנו אדם אחר בכדי לחשוב איתו יחד את המחשבות הכי מטרידות וקשות שלנו. אנוכיות אם כך מנוגדת לטבע הפסיכולוגי שלנו והיא משאירה אותנו בסופו של דבר בודדים. בכל קשר אמיתי עם האחר, שנינו משתנים ומתמלאים יחד, לעומת זאת מי שמסתכל על העולם באופן תועלתני רואה את האהבה כסחורה מתכלה: ככל שיציע לאחרים יותר, כך יישאר לו פחות. אך האמת היא שכאשר אתה מתחבר לאחר ומעניק לו יותר, אתה מתעשר מהחוויה ולא מידלדל.
ולחלקו השני של המשפט. אהבה אמיתית אפשרית רק כאשר שני בני אדם יוצרים זה עם זה קשר ממרכז הווייתם. כלומר כל אחד מגיע עם עולם שלם ומפותח משל עצמו, ואהבתם מאופיינת בכך שהם מתייחסים זה לזה באופן שאינו תלוי בצרכיהם. אם כך שאהבה עצמית היא תנאי לקשר מהסוג השני הלא תועלתני. באהבה אמיתית אני לא צריך את האחר כדי להתקיים בעיני עצמי, אני כבר קיים, אולם אני צריך את האחר בכדי לצאת מתוך עצמי, לצמוח, להתפתח, ולהעשיר את עולמי מתוך ה"אחרות" שלו, בו בעת ש"האחרות" שלי מעשירה את עולמו.
בטור הבא נדבר על המרכיבים שמהם עשויה אהבה אמיתית.
