בסקר מפורסם שנערך כבר לפני שנים הציגו לאנשים רשימה של חוויות מפחידות וביקשו מהם לדרג אותם. בין הפחדים היה גם פחד מוות. אולם להפתעת החוקרים הוא לא היה הפחד שדורג במקום הראשון. הפחד שזכה למקום הראשון היה...פחד קהל. מפתיע? אולי בעצם לא כל כך. בני האדם הם יצורים חברתיים מטבעם. תחושות של שייכות ואהבה הן כמו דשן לנפש שלנו, והמחשבה של דחייה חברתית יכולה לשתק אותנו פשוטו כמשמעו. לצורך בשייכות יש שורשים אבולוציוניים חזקים. בעבר בני אדם חיו רק בקבוצות בכדי לשרוד בטבע, נידוי מהקבוצה היה דומה לגזר דין מוות, כיוון שבני אדם לא היו יכולים לשרוד לבדם. גם אם היום המצב שונה, ואנשים חיים לבדם במשך שנים, הנטיות הביולוגיות שלנו דוחפות אותנו להתכופף בפני לחץ חברתי, להשוות את עצמנו לאחרים ללא הרף בכדי להעריך את תפקודנו ואת מקומנו במדרג החברתי, ולהימנע מעיסוקים מעוררי בושה (כגון דיבור מול קהל) שיכולים לעורר בנו את הפחד הקמאי הטבוע בכולנו מפני דחייה ונידוי חברתי.
למרות המרכיבים הגנטיים שכולנו נושאים אתנו סביב הפחד מפני דחייה, הסביבה החברתית שבה גדלנו יכולה להעצים או לרכך פחד זה עם השנים. סביבה הורית מזניחה רגשית, ביקורתית, ונוקשה המעניקה אהבה מותנית פוגעת בחוויית העצמי המתפתח של הילד, ונוטעת בו את ההרגשה שהוא לא מספיק כפי שהוא. חוויות אחרות שיכולות לפגוע בתחושת העצמי ולייצר פחד מדחייה או נטישה הן חוויות טראומטיות כגון התעללות פיזית, פגיעות מיניות, והשפלה על ידי ההורים או על ידי הסביבה החברתית (בדמותו של חרם). מאחורי הסיבה הרשמית של רבים מהפונים לטיפול מסתתר לא פעם פחד מדחייה ונטישה סמויים, שבאים לידי ביטוי באופנים שונים ומגוונים, עד שבהתחלה כלל לא ברור כי הם קשורים לפחדים אלה.
אדם עם בטחון עצמי רופף יכול לדאוג באופן סמוי או גלוי שבן זוגו יעזוב אותו, ומחשבות טורדניות בדבר נטישה אמתית או דמיונית יכולות לאכלס את מחשבותיו באופן קבוע. מחשבות אלה יכולות לגרום לו לפעול באופנים שונים בכדי למנוע אפשרות של דחייה. דרך אחת לעשות זאת היא לשעבד את עצמו בשביל האחר. הדבר יכול לבוא לידי ביטוי בהתעלמות מהצרכים, הרגשות והערכים של עצמו תוך כדי השתעבדות לאחר דרך פשרות, סיפוק צרכים או ניסיון נואש להפוך למה שהאדם האחר מצפה ממנו. מאחורי התנהגות זו מסתתרת בעצם תלותיות, הזדקקות לאחר וקושי להיות לבד. אצל סוג אחר של אנשים, הפחד מדחייה יכול להצמיח אנוכיות שתגרום להם לחכות שהצד השני ייתן ויספק להם את צרכיהם, לפני שהם יעשו זאת בשבילו. עמדה כזו מייצרת בטחון כוזב והרגשה של שליטה בקשר. אולם מאחורי חוסר נתינה זה מסתתר למעשה הפחד להיפגע. על פי דרכם, כאשר אתה נותן פחות אתה לפחות תפגע פחות. על פי אותו הגיון לא מודע זה, יש אנשים שאינם מסוגלים להתמיד בקשרים ונוטשים כל קשר לאחר זמן לא רב, בדיוק כאשר יש סיכוי שיהפוך רציני, כיוון שיחד איתו יצוף ויעלה הפחד מדחייה החבוי בתוכם. כאשר איני יכול להכיל בתוכי את חוויית הדחייה האפשרית, אני הופך אותה על פיה ודוחה אחרים עוד לפני האפשרות שהם ידחו אותי. אנשים כאלה קופצים מקשר לקשר ואינם מבינים למה הם מתקשים להישאר בקשר יציב.
לרבים מהסובלים מפחד מדחייה יש צורך עז בקבלת אישורים מהסביבה והם רגישים למה שאחרים חושבים ומרגישים כלפיהם. למרות רגישות זו הפרשנות שלהם את הסביבה בדרך כלל מוטעית והם רואים ומרגישים דחיה גם במקומות ניטראליים בהם אין שמץ של עוינות כלפיהם. כאשר אנו רגילים להסתכל על העולם דרך משקפיים של דחייה, אנו נראה בכל סיטואציה "הזדמנות" לשחזר את העבר שלנו, ולהרגיש באופן - שגם אם הוא לא נעים לנו - הוא לפחות מוכר לנו. אצל סוג אחר של אנשים אפשר למצוא גישה של "לא שם זין", אולם בתוך תוכם אנשים אלה מרגישים מפוחדים לא פחות מאלה שמחפשים אחר אישורים. התחושה של "לא באמת אכפת לי" מאפשרת להם להרגיש עוצמתיים גם אם באופן מדומה. לאנשים המפחדים משיפוטיות וביקורתיות של אחרים יש לעיתים תופעה שאני קורא לה הקושי לזרוח או פחד מהצלחה. אנשים כאלה יכולים להכשיל את עצמם באופן לא מודע רגע לפני שהם מגיעים לפסגה. הם חוששים לשים את עצמם במרכז, לזרוח, ולממש את עצמם רק מהפחד הלא מודע מביקורת, דחייה וכישלון. כאשר אנו שמים את עצמנו במרכז, אין לנו ברירה אלא לשאת רגשות עוינים כגון חוסר פרגון, קנאה וביקורת מאחרים, בנוסף לרגשות שיכולים לעלות בתוכנו, כדוגמת אשמה, על כך שתבענו לעצמנו את המקום שלנו בעולם. כניעה לפחד מהצלחה והליכה בתלם גם היא לא ממש עובדת, כיוון שהרצון לזרוח ולהתבלט לא ממש נעלם, והוא מתועל להתקפי כעס וזעם כאשר אנו לא מקבלים לעניות דעתנו את תשומת הלב הראויה לנו מאחרים. הנפש היא חיה מורכבת ורצונות נסתרים בדרך כלל לא נעלמים, הם רק משנים צורה.
ישנם שלל התנהגויות אחרות שגם הן יכולות לנבוע מתוך הפחד מדחייה: פרפקציוניזם, קונפורמיזם והליכה בתלם, דחיינות, תחרותיות והשגיות מוגזמים, נסיגה מקשר עם אחרים ועוד שלל תופעות אנושיות שיכולות לרמז על הפחד הקמאי שלנו מפני דחייה והשארות לבד. האמת היא שאי אפשר ממש להשתחרר מזה. מה שנטבע בנו גנטית וסביבתית יישאר לעד, אולם המודעות לכך יכולה לאפשר לנו הרבה יותר בחירה בהתנהגויות שמקדמות אותנו על פני כאלה שהרסניות לנו. החוקרת ברנה בראון, שהרצאותיה מופיעות בטד, טוענת כי "אם אנחנו רוצים לחיות ולאהוב בלב שלם, ואם אנחנו רוצים שהמגעים שלנו עם העולם יבואו ממקום של ערך, אנחנו חייבים לדבר על הדברים שמפריעים לכך – בראש ובראשונה בושה, פחד, ופגיעות". בושה היא הדבר המרכזי שנמצא מתחת הפחד שלנו מדחייה ומנטישה. הפחד שייגלו שאני לא באמת שווה, מגניב, איכותי וכו' כפי שאני מציג את עצמי, שאני צ'ק ללא כיסוי, שהצלחתי לעבוד על כולם עד עכשיו, שעמוק בפנים אני לא מאמין בערך שלי ובזכות שלי להיות נאהב כפי שאני על פגמיי וחולשותיי. הבושה היא רגש גופני, יש בה משהו שמרגיש כאילו צורבים אותנו בבשר החי. הבושה מציפה אותנו וגורמת לנו להרגיש קטנים, פגומים ואף פעם לא מספיק טובים. מה אנחנו עושים כשאנו מרגישים בושה? בורחים ממנה כמו מאש בכל מיני דרכים: נהיים אימפולסיביים ותוקפניים, בורחים ונמנעים, או נהיים נחמדים ומרצים. באופנים אלה אנו ממשיכים להימנע ממפגש אמיתי איתה פנים אל פנים. הדבר הראשון שעלינו להבין בכל הנוגע לבושה הוא שככל שנמנע ממנה יותר ונדבר עליה פחות, כך נחווה אותה יותר. הבושה מלבלבת תחת מעטה של שתיקה וסודיות. כולנו מציגים מראית עין של שלמות ובכך רק מטפחים את הבושה שצומחת בין מה שאנו מציגים כלפי חוץ, לבין חוסר המושלמות האנושית שלנו.
אולם כדי להתגבר עליה, כדי לפתח חסינות מפניה, עלינו לנוע לכיוונה, להכיר אותה, לזהות אותה ולדבר עליה. איך? זה מצריך תרגול של הכרה בה ושהייה במחיצתה מבלי להימלט ממנה. אנו יכולים בהדרגה לפתח את היכולת לתת לה מקום, ולדבר על הכאב שהיא גורמת, מבלי להכאיב בחזרה לאחרים בדרכים שונות שדיברנו עליהם. אנו יכולים לקבל את הפגמים שהיא מנסה להסתיר ולקחת בעלות על הסיפור שלנו, המלא, זה שכולל גם את החלקים הפחות מחמיאים, האותנטיים, האנושיים והפגיעים שלנו. תחושת השייכות שאנו כה כמהים אליה לעולם לא תוכל להתעלות מעל לדרגת הקבלה העצמית שלנו. נכון, נדרשים לכך אומץ וחמלה לא מבוטלים כלפי עצמנו, אבל לפחות בדרך לשם אנו נקבל בחזרה את האותנטיות שאיבדנו במאמץ הסיזיפי לברוח מן הבושה, ומן הדחייה.
