"כה קצרה היא האהבה, וכה ארוכה היא השכחה" אמר המשורר פבלו נרודה. אם כך מדוע בכלל להתאהב, לאהוב, להיות בקשר, אם סופה של האהבה לדעוך? אם סופו של קשר להסתיים? לפעמים נכנסים לחיינו אנשים רק לזמן קצר בלבד וממשיכים לדרכם, משאירים אותנו המומים, פצועים, שבורים. לפעמים אנו עושים זאת לאחרים. אולי המסקנה המתבקשת אם כך היא, שכדאי להישאר לבד, לא להיכנס לקשרים אם יש סיכוי שיסתיימו במפח נפש? פגשתי הרבה אנשים שבחרו בדרך זו.
אני מתאר לעצמי חלופת מכתבים דמיונית בין פרויד לנרודה שבו הוא היה עונה לו כן אבל...פרויד היה אומר לו "שאדם הוא סך כל אובדניו". אנחנו נולדים לוח חלק ועם מוכוונות טבעית לקשר, וכל אדם שאנו מנהלים איתו קשר, בין אם ארוך כמו עם הורינו, או קצר כמו עם אורח לרגע בסוכתנו, משאיר בנו חותם ומעשיר את נפשנו בנקודת המבט שלו. כל אדם מוסיף את הציור שלו על לוח נפשנו ובכך מעשיר את חיינו. מהבחינה הפסיכולוגית, לפי פרויד לפחות, קשרים לא מסתיימים בעצם מעולם, כי במובן מסוים אנחנו לעולם לא נפרדים. כל מי שאיבד אדם קרוב - הורה, אח, או חלילה ילד ודאי מבין למה אני מתכוון. אנחנו נושאים את האדם הזה בתוכנו למשך כל חיינו שנים אחרי לכתו.
"נאום השועל" מתוך הנסיך הקטן הוא אחד הטקסטים המטאפוריים היפים ביותר לגבי תפקידם ומשמעותם של קשרים ופרידות בחיינו. הנסיך הקטן מבקש מהשועל לשחק איתו כי הוא עצוב אולם השועל מסרב כיוון שהוא השועל אינו מאולף. כאשר הנסיך הקטן שואל מה הכוונה במאולף, עונה לו השועל כי אם יסכים הנסיך לאלף אותו, הם יזדקקו אחד לשני ויהיו חשובים ומיוחדים אחד בעיני השני. "אותה שעה לא היה השועל שונה כלל ועיקר ממאה אלף שועלים אחרים אולם מאז היה לידידי הריהו אחד ויחיד בעולם כולו." השועל מסביר לנסיך הקטן כי חייו הם מונוטוניים ומשעממים והאילוף, כלומר הקשר, יפיח בהם משמעות. הנסיך הקטן מאלף את השועל והם מבלים זמן מה יחד. כאשר הגיע שעתו של הנסיך הקטן לעזוב, השועל אומר כי הוא יבכה על לכתו של הנסיך הקטן אולם הוא גם מוסיף כי האילוף גרם לו להסתכל על עין הזהב אשר לשיבולים ולהיזכר בשערו המוזהב של הנסיך הקטן.
"הנסיך הקטן אילף את השועל אך הנה הגיעה שעת הפרידה
אהה! -קרא השועל בכה אבכה אם תעזבני...
בך האשם!- אמר הנסיך הקטן- כי לא התכוונתי כלל להרע לך! אתה ביקשתני כי אאלף אותך
אמת, נכון הדבר – אמר השועל
אם כן – אתה נמצא מפסיד! – אמר הנסיך.
לא, אני נמצא נשכר בגלל עין הזהב אשר לשיבולים...- אמר השועל"
גם אם עזב לבסוף הנסיך הקטן, האופן שבו הסתכל השועל מאותו יום ואילך על השיבולים, לא יהיה אותו הדבר בגלל האילוף – כלומר בגלל הקשר. הקשר העשיר את האופן שבו השועל הסתכל על העולם. רגע לפני הפרידה השועל שולח את הנסיך הקטן להסתכל על מרבד של שושנים. הנסיך הולך ואז הוא מגלה שהשושנים שהוא רואה הם לגמרי שונים מהשושנה שאצלו בבית. כיוון שאף אחד לא אילף אותם הם ניראות ומרגישות לו ריקות מתוכן. רגע לפני שהם נפרדים אומר השועל לנסיך כי רק דרך הלב אדם יכול לראות נכון. מה שחיוני הוא נסתר מהעין. כלומר יופייה החיצוני של השושנה אינו חשוב אלא המשמעות שהאדם יוצק באובייקט שאותו הוא פוגש, כפי שהנסיך הקטן יצק משמעות לשושנה הפרטית שלו בבית דרך הטיפול בה.
"הנכן יפות אך ריקניות הוסיף ואמר הנסיך לשושנים – וכלום כדאי להקריב את החיים למענכן? בעיניי הזר העובר לתומו אין השושנה שלי שונה ונבדלת מכן. אולם בעיניי היא חשובה מכולכן, כי רק אותה השקיתי יום-יום, רק אותה שמתי תחת פעמון זכוכית, אף שככתי עליה בפרגוד מפני הרוחות העזות. רק למענה הרגתי את הזחלים, רק לקולה האזנתי שעה שקבלה או התפארה, ולעיתים אף בשעה שהחרישה, שהרי זו השושנה שלי...
הנסיך הקטן חזר אל השועל
שלום עליך!- אמר כשהגיעה שעת הפרידה
ברוך תהיה בצאתך!-ענה השועל- הנה סודי והוא פשוט מאוד: אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד. כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין.
-כל דבר חשוב סמוי מן העין- חזר הנסיך למען ייחרט בליבו
הזמן שהקדשת לשושנתך שלך הוא המשווה לה חשיבות כה רבה – אמר השועל
הזמן שהקדשתי לשושנה שלי... חזר הנסיך הקטן למען שנן את הדבר היטב.
"מה שחשוב באמת, סמוי מן העין," אמר הנסיך הקטן.
"בני האדם שכחו אמת זו," הוסיף השועל –אולם עלייך לזכור את הדבר תמיד.
כי לעולם ערב אדם לשלומו של אותו שהוא מאלפו. ערב אתה לשלום שושנה שלך כפי שאני ערב לשלום שושנה שלי.... – חזר הנסיך הקטן למען ייחרט הדבר בלבו."
השועל מלמד את הנסיך הקטן כי העין מסתכלת על החיצוניות השטחית, אבל אם מביטים עם הלב מגלים את הדברים החשובים, את האופן שבו הקשר עם האחר מעניק משמעות להתבוננות הרעננה שלנו בעולם. אנשים רבים הפונים אלי לטיפול מסתובבים בעולם בהרגשה של ריקנות, חוסר משמעות, ושעמום. אפשר לנסות ולהבין תחושות אלה מזוויות תאורטיות רבות, אולם אם מסתכלים על חוויות אלה מזווית של קשרים הנחרטים אצלנו בראשית חיינו, אפשר אולי לבדוק עם אותם אנשים כיצד התבוננו בהם הוריהם כילדים? והאם הקשרים הראשוניים שלהם היו מיטיבים באופן כזה שהעשירו את נקודת מבטם הבתולית על העולם דרך עיניהם של אותם אחרים משמעותיים? אחד הפסיכואנליטיקאים שהתייחס לכך היה דונלד וויניקוט ששם דגש רב על הקשר הראשוני בין האם לתינוק. ויניקוט טען שבתוך התינוק מתרחש תהליך התפתחותי חשוב המותנה בכך ש"רואים" אותו. לדעתו של ויניקוט לא להראות (להיות מאולף בלשון הנסיך הקטן) כמוהו כלא להתקיים.
האם היא העדה והיוצרת של העצמי הראשוני שלנו. אנחנו הופכים בתחילת דרכנו להיות מי שאנחנו בזכות הכרה בנו על ידי האם ועל ידי אחרים משמעותיים. התינוק יכול להסתכל באופן יצירתי ואמיתי בעולם רק אחרי שהקשר עם אימו הנכיח והעשיר אותו וגרם לו להתבונן גם בעצמו באופן אמיתי. כלומר אפשר להבין את העדרה של שמחת חיים ושעמום אצל אנשים כתקלה התפתחותית באופן שבו קשרים ראשוניים לא הפיחו בהם רוח חיים, ובהפנמה לקויה של נקודת המבט של אותם אחרים משמעותיים אלה על העולם החדש המתגלה לתינוק ולילד. אם לא היה מאלף הנסיך את השועל, היה בוודאי השועל הזה כמו יתר השועלים בעבור הנסיך הקטן – חסר משמעות, סתמי ומשעמם. היכולת שלנו להתחבר לתשוקה וליצירתיות שלנו קשורה קשר הדוק ביכולת של אחרים לראות את מי שאנחנו ולהכיר בייחודיות שלנו. ואת זה אנחנו עושים רק דרך קשרים – האופן שבן אנחנו מסתכלים על העולם קשור קשר ישיר לקשרים המוקדמים והמאוחרים שלנו. מהבחינה הזו הדבר החשוב ביותר בטיפול הוא עצם הקשר הטיפולי, והיכולת לקחת חלק בקשר שבו רואים אותנו כפי שאנחנו. מי שהתנסה בטיפול מכיר את התחושה שבה לאחר זמן אנו מתחילים לחשוב על "מה היה אומר המטפל שלי ברגע הזה אם הוא היה כאן איתי?" זוהי עדות להפנמה של קשר טיפולי מיטיב.
לכן גם אם קשר רומנטי או אחר הינו קצר טווח ואקראי, ואולי אף גורם לנו לבכות בפרידה, האדם שבילינו במחיצתו העשיר את עולמנו והפיח בנו רוח חיים, גם באופנים שלא לגמרי מובנים לנו, ובכך יישאר אתנו לעד. ומעניין לעניין באותו עניין, את אותה שאלה ששאלנו על קשרים אפשר בהחלט לשאול גם על החיים עצמם שדינם להסתיים ולפיכך מה הטעם בהם? הטעם בהם הוא בעצם המשמעות שאנו יוצקים לתוכם והקשרים שאנו יוצרים המשפיעים עלינו ועל אחרים. חג סוכות שמח.
