אני רוצה לסכם שלוש עובדות חשובות על זוגיות לא-מודעת וטיפול זוגי שדיברנו עליהן בטור הקודם. ראשית, אנו מגיעים אל קשרי האהבה שלנו כאשר אנו נושאים בתוכנו דפוסי קשר מופנים עם דמויות מרכזיות בחיינו כדוגמת הורינו. שנית, לרובינו, דפוסי קשר אלו נושאים בחובם צלקות רגשיות וצרכים שלא באו על סיפוקם. שלישית, באופן פשטני ניתן לקחת את מערכות היחסים שהיו לנו עם הורינו בילדות, ולעשות קופי-פייסט לקשר רומנטי בבגרות. אנו בוחרים באופן לא מודע בני-זוג הדומים להורינו, לאותם האנשים שפצעו אותנו, על מנת שנוכל לתקן איתם את מערכות היחסים הראשוניות הללו. במובנים רבים זוהי השקפה פסימית האומרת שככל שמצבנו בילדות היה קשה יותר, כך סיכויינו לצלוח קשר רומנטי בבגרות עגום יותר. אנשים נוקטים בדרכים שונות כדי לפתור את הדטרמיניזם הסבוך הזה – נישאים לאדם שעוצמת המשיכה אליו נמוכה יותר, ובכך מקטינים את גובה הלהבות של הקשר. אחרים משלימים עם מה שיש, כלומר שהאחר לעולם לא יוכל לספק להם את מה שהם כל כך צריכים. אחרים מנסים לספק לעצמם בדרכים שונות את מה שבן הזוג מתקשה לתת, אולם דרכים אלה חלקיות ומייצרות אכזבה במקום מאד עמוק בתוכנו.
מניסיוני, כיוון שהורינו הם אלו שפצענו אותנו, התיקון האמיתי יכול לבוא מהאחר הדומה להורינו בתכונותיו השליליות שפגעו בנו מלכתחילה. אולם איך בן-זוגנו יכול לעשות זאת אם הוא מחזיק באותן תכונות שליליות? אצל אבי ושרית שהופיעו בטור הקודם והגיעו אלי לטיפול זוגי, כפי שקורה במקרים רבים שאני פוגש כמטפל זוגי בקליניקה, הצרכים החשובים ביותר לאחד מבני הזוג, הם אותם הדברים שבן הזוג השני מסוגל להעניק פחות מכל דבר אחר. אבל, ויש פה אבל גדול, הנקודה האופטימית היא שאלו הם בדיוק המקומות שגם בן-הזוג שלנו מבקש או צריך להתפתח בעצמו, אחרת הוא לא היה מוצא את דרכו אלינו. אבי היה צריך לפתח את המקומות היותר זורמים בתוכו כפי ששרית היתה צריכה לפתח את המקומות היותר קפדניים בתוכה. תהליך הבחירה הלא מודע זיווג יחד שני אנשים שבכוחם להכאיב מאד אחד לשני או לרפא זה את זה, הכל לפי נכונותם לצמוח ולהשתנות. לצערנו או אולי לא, טבענו האנושי הוא לחיות ללא מאמץ. כולנו מפנטזים על התאהבות בבן זוג שהוא כליל השלמות, ושאיתו נוכל לחיות באושר ולנצח. וכשזה לא קורה יש לכולנו את הנטייה הטבעית למקם את המקורות לאכזבותינו מחוץ לעצמנו, ושם גם לחפש את הפתרונות. כולנו מתקשים להאמין ולהבין שכדי להיות נאהבים, אנחנו צריכים קודם כל ללמוד להיות אוהבים. אני לא מתכוון למחוות סנטימנטליות, אלא לשינוי בהשקפות שאנו מחזיקים על נישואים, על בן הזוג שלנו ובעיקר על עצמנו. אנחנו צריכים לפתח את יכולתנו לאהוב לא בכדי לקבל מה שאנו רוצים בתמורה לנתינה, אלא משום האמונה שבני הזוג שלנו ראויים לכך בכדי לצמוח.
אז איך בכל זאת אפשר להניח לתלונות הקבועות שלנו לרגע ולנסות להגיע למה שיש מעבר? מניסיוני בטיפול זוגי, בעבודה עם זוגות רבים ראיתי כי כאשר אנשים מביעים רמה עמוקה של אמת פנימית הם מפסיקים להתווכח אחד עם השני ועוברים מרובד של תלונות, לרובד יותר עמוק שמערב רגשות שלא באים לידי ביטוי בדרך כלל. אמירת האמת היא הדרך לריפוי. במהלך הטיפול הזוגי כאשר אבי ושרית ויתרו על להיות צודקים והתחברו למה שהם מרגישים, פחתו הוויכוחים ביניהם ונפרצה הדרך לעבודה יותר משמעותית שכללה פגיעות, ותובנה לגבי השחזורים של דפוסים משפחתיים מהעבר. באחת הפגישות אבי אמר "...נגיד אתמול חזרתי הביתה אחרי שעבר עלי יום ארוך במשרד והיא בכלל לא שמה לב אלי, היא אף פעם לא שואלת אותי איך אני מרגיש או שמה לב לדקויות שעוברות עלי". שאלתי את אבי "על אילו רגשות עמוקים התסכולים האלה מכסים? תנסה לנסח את הרגש במילה אחת". אבי היסס לכמה שניות ואז אמר בטון נבוך "אני בודד".
בתהליך של טיפול זוגי, כאשר אנחנו שומעים הצהרות של רגשות ראשוניים מבלי האשמות או צידוקים אפשריים כדוגמת "אני מפחד" או "אני כועס" או "אני בודד", בניגוד ל"אני כועס מכיוון שהרסת לי את החיים" או "אני מפחד מכיוון שסוף סוף ראיתי מה אתה מסוגל לעשות", אנו יודעים ומרגישים ששמענו אמת פנימית. רק כאשר אנחנו מדייקים ברגשות שלנו ובתחושות שלנו, מתחילות הבעיות שלנו להתבהר. אחד הדברים המדהימים הוא שמאחורי שתי עמדות קוטביות לגמרי של בני זוג, מסתתרת לא פעם תחושה או רגש משותפים. כששאלתי את שרית מה היא מרגישה מתחת לתלונות הקבועות שלה היא הודתה שגם היא מרגישה בודדה בקשר. היא אמנם התרגלה לכך מתוך הקשר עם הוריה, אולם היא בסתר ליבה קיוותה כי הדברים יוכלו להיות אחרת עבורה בקשר רומנטי.
הצעד הבא בטיפול זוגי לאחר הבעת הרגשות הראשוניים שלנו, ואמירת האמת שמצמצמת את ההשלכות שלנו על בני-זוגנו, הוא להביע את מה אנחנו רוצים מבן זוגנו. להרבה אנשים קשה לומר מה הם רוצים מהקשר ובן זוגם מכמה סיבות. הראשונה היא שמה שהם רוצים זה לא באמת מה שהם רוצים. רבים מאיתנו, בעקבות טראומות ילדות וחסכים, רוצים דברים שהם אינם ברי השגה או שתהיה להם השפעה מרעילה עלינו. לדוגמא אם אדם מחפש בזוגיות תחליף להורה שלא היה נוכח בילדותו, אזי הוא מבלבל בין הרצון בקשר עם בן זוג לבין הרצון בקשר עם הורה. הדבר השני שמונע מאיתנו להביע את רצונותינו הוא שרובינו חושבים במונחים של מה אנחנו לא רוצים, ולא במונחים של מה אנחנו כן רוצים. כמו למשל בדוגמא של שרית ואבי, שהגיעו אלי לטיפול זוגי, שבעיקר ידעו לנסח את מה שהם רוצים שבני הזוג יפסיקו לעשות, ולא מה הם רוצים שבני הזוג יעשו. הלמידה להפוך את התלונות שלנו להצהרות של מה אנחנו רוצים שבן הזוג יעשה היא הדרך לריפוי מערכת היחסים.
לכן תנסו לשבת עם בן זוגכם, לשים רגע את התלונות בצד ולנסח תוכנית פעולה שבה יש את הדברים שאתם מבקשים מבן הזוג לעשות. במקרה של אבי ושרית, ביקשתי מהם להכין תוכנית פעולה שבה יכניסו את התובנות שלהם ממערכות היחסים עם הוריהם לתוך התוכנית. הם החליטו לעקוב אחר הסימפטומים העיקריים שלהם (הנסיגה שלה והביקורתיות שלו) באופן יומיומי. בסוף כל יום הם ישבו כמה דקות ודיברו על הרגשות שנמצאו מתחת לסימפטומים. לדוגמא במקום להתלונן אבי אמר לשרית "אני מרגיש בודד" הייתי רוצה שתשימי לב לדברים הבאים....שרית במקום להתלונן אמרה "אני מפחדת להיפתח" הייתי רוצה שתיתן לי כמה דקות לעצמי בסוף כל יום במקום להעיר לי על דברים שלא עשיתי.
חשוב שזוגות ילמדו לקחת אחריות על תוכנית הפעולה שלהם אחרת אין סיכוי לשינוי במערכת היחסים. הם צריכים לעשות את זה באהבה, כלומר להיות מסוגלים לקבל גם את החלקים בעצמם ובאחר שאותם הם פחות אוהבים או מפחדים ממנו. הדרך להשתחרר ממקומות תקועים היא קודם כל לאהוב את המקום שאני נמצא בו ורק אז אוכל להתחיל ולהשתחרר ממנו. אבי ושרית גילו שהתכונות שהכי עצבנו אותם הם התכונות שמשכו אותם זה לזה מלכתחילה, והבינו שהם יכולים לפתח זה את זו. הם הבינו ששניהם סבלו בילדותם מחוסר נראות ששוחזרה בתוך הקשר. כאשר הם קישרו את העבר להווה, הפכו תלונות להצהרות, חשפו את האמת ויצרו תוכנית פעולה משותפת שאליה הם התחייבו ולקחו עליה אחריות, התאפשר להם לצאת מהמקום התקוע. בטור הבא בסדרת הכתבות של טיפול זוגי נדבר על דינמיקות שכיחות בתוך זוגיות ונלמד מה אפשר לעשות איתן.
