לפני כבר כמה שנים, מי שהייתה אז חברתי, עלתה על מטוס וחזרה לארץ מולדתה לאחר ריב קשה בינינו. היא לעולם לא שבה, ואני שנשארתי כעוס לא נסעתי אליה. כך הסתיים לו באחת קשר שהתחיל בהתאהבות גדולה וסופו שהשאיר אותי עם מטען ריגשי כבד שליווה אותי עוד זמן רב לאחר מכן. כל אחד מאיתנו נושא בנפשו צלקות של סיפור אישי כואב – בת זוג שעזבה, בוס שהתעלל בנו, הורה שלא היו שם מספיק בשבילנו, בן זוג שבגד. המקרה יכול להמשיך ולרדוף אותנו עוד שנים לאחר שהאדם כבר לא בסביבה. אנחנו מסתובבים ממורמרים וכועסים, מחפשים נקמה, מתקשים לשחרר ולסלוח. ומדוע שנסלח? נעשה לנו עוול ואנו דורשים ליישב את החשבון, להחזיר את כבודנו האבוד, לקבל את מה שהגיע לנו בזכות, ולהפוך את העולם למקום קצת יותר צודק מבחינתנו.
במשך חודשים הסתובבתי כועס, המום ומאוכזב, הרגשתי שנפלתי קורבן, שהפקדתי את ליבי אצלה והיא שברה אותו לרסיסים, שלא תהיה עוד מישהי כמוה. נאחזתי בסבל והוא הפך לידיד קרוב שלי כשנשארתי לבד. הלב שלי נסגר, הגוף שלי כאב והראש שלי המשיך לנהל איתה דיאלוגים מתנצחים שבהם הוכחתי לה כמה היא לא בסדר והעמדתי אותה על טעותה. אבל לזעם היה תפקיד נסתר, הוא אפשר לי להחיות את הקשר בדמיוני הרבה אחרי שהיא כבר לא היתה בסביבה. ההיאחזות הזאת אפשרה לי יותר מכל לייחל בתוך תוכי לעבר טוב יותר, כלומר לחזור אחורה בזמן ולהימנע מאותו ריב גדול שפרץ בינינו. מה אני אגיד לכם, בני האדם הם לא תמיד יצורים רציונליים.
"אדם הוא סך כל אובדניו" אמר פרויד. כל אדם שנכנס ויוצא מחיינו משאיר אצלנו משהו מעצמו. אבל בכדי שזה יקרה אנחנו צריכים לתת לו ללכת, להסכים לשחרר אותו מכל הכעס, הטינה, ותחושת הנקמה שקיימת אצלנו וממענת לשחררו. הנפש שלנו בנויה כך שבכדי לנוע קדימה אנחנו נדרשים קודם כל לעבד את העבר, כל תהליך האבלות מבוסס על עקרון זה. הדרך להשתחרר מרגשות שליליים כגון צער, עלבון וכאב, הנלווים לאובדן, היא באופן פרדוקסאלי לתת להם מקום, לקחת את הזמן בכדי לאפשר לכאב - על משהו שלעולם לא יהיה ניתן לתקן - לתפוס את מקומם של העלבון והזעם. יש לאפשר לתהליך האבל למצות את עצמו מבלי לזרז אותו עד כמה שניתן, כדי שבסופו של דבר הוא ישקע אט אט. לעומת זאת אם אנחנו ממשיכים להיאחז באדם אחר דרך כעס, טינה ורגשות נקם שהוא מייצר בתוכנו, בעוד שהוא מזמן המשיך בחייו, אנחנו לא נותנים לעצמנו את האפשרות להרגיש את הצער, להתאבל על מה שהיה, ולאפשר למערכת הנפשית שלנו לעכל אותו ולהחלים.
רבים מאתנו מעדיפים להתעסק בכעס, ופחות בעצב הנמצא מתחתיו, מפחד שידשדשו בעצב לנצח כמו בחול טובעני, וגם מכיוון שהכעס הוא הרבה יותר זמין לנו ולגיטימי חברתית, אבל זה בדיוק מה שגורם להם בסופו של דבר לשקוע בתוך החול. אדיפוס היה הראשון שחווה על בשרו את מחירה של נבואה המגשימה את עצמה - את ההבנה שבני האדם מביאים על עצמם בסופו של דבר, בדיוק את מה שהם מפחדים ממנו כל כך. ההיאחזות בכעס ובטינה, הרבה אחרי שהאדם כבר פגע בנו, רק מעצימה ולא מורידה מהסבל שנגרם לנו מאותו אדם, למרות שאנו בטוחים שהתעסקות זו גורמת לנו להרגיש חזקים יותר.
כדי להשתחרר מהעבר, לחוות שלווה, ולהמשיך הלאה אנחנו צריכים להסכים לשינוי. אולם בשביל שינוי אנחנו צריכים להרפות מאחיזתנו, ובשביל להרפות מאחיזתנו אנחנו צריכים לסלוח, ובשביל לסלוח אנחנו צריכים להרגיש חמלה, ובשביל להרגיש חמלה אנחנו צריכים להקשיב ללב. מבולבלים? גם אני, כי לקח לי זמן רב להבין זאת. בואו נעשה בזה קצת סדר.
שינוי: אנחנו לעולם לא נשכח את העבר אבל אנחנו כן יכולים להניח לו להישאר שם, בעבר, במקום לאפשר לו לרדוף אותנו בהווה ולהרוס לנו את העתיד. אני לא הבנתי את זה בזמנו וכל עוד לא הבנתי את זה הלב שלי נשאר סגור. כאשר העבר מטיל צל כבד על ההווה, הוא הופך להיות כמו משקולת שמפריעה לנו לנוע קדימה ולהמשיך בחיינו. אבל במחשבה שניה, לחלקנו זה אולי עדיף, כי בני האדם הם יצורים שלא אוהבים שינויים, הם לפעמים מעדיפים את הסבל בהווה מאשר את אי הודאות של העתיד. עד כדי כך אנשים לא אוהבים שינוי שלפעמים הם יוותרו על שינוי לטובה רק כדי לא לחוות את חוסר הנוחות שבשינוי עצמו.
להרפות: שני נזירים עומדים על גדת הנהר כשלפתע מגיעה נערה. היא חוששת לחצות את הנהר לבד ומבקשת את עזרתם. אחד הנזירים נושא אותה על גבו וכך הם חוצים את הנהר. כשהם מגיעים לגדה השנייה, מוריד אותה הנזיר מגבו, היא מברכת אותם לשלום וממשיכה בדרכה. אז פונה הנזיר השני לחברו ואומר לו "תגיד השתגעת? אנחנו הרי נזירים! אנחנו לא אמורים לגעת בנשים, בטח שלא לסחוב אותן על הגב..." הוא ממשיך הלאה עוד מספר שניות עד שחברו עוצר אותו ואומר לו "ידידי, אני שחררתי אותה ברגע שהיא המשיכה בדרכה, אני רואה שאתה עדיין לא, יש לך עוד הרבה עבודה לעשות".
להרפות ולשחרר היא משימת חיים, היא דרך, במיוחד לאנשים חובבי שליטה כמוני, כי אנחנו לעולם לא מגיעים באופן מוחלט למצב הנפשי הזה, כיוון שהאישיות שלנו בנויה לעשות בדיוק את הדבר ההפוך - להחזיק חזק, לאסוף לחיקנו עוד ועוד כסף, כבוד, חפצים, פרדיגמות ואמונות על החיים, בכדי להבטיח את הישרדותנו הפיזית והנפשית, גם אם זו רק אשליה. ההיאחזות הזו ממלאת את הבוידם הפסיכולוגי שלנו בעוד ועוד דברים שאנחנו לא צריכים, ששוכבים שם ומכבידים עלינו בדרכנו הרוחנית לעבר נוכחות שלווה, מקורקעת ובטוחה בכל רגע חדש שמגיח. החוויה שעברנו כואבת ככל שתהיה אינה משתווה לסבל שאנו מייצרים בכוחות עצמנו, כאשר אנחנו נאחזים בסיפור שלנו על האירוע באמצעות משפטים כגון "זה לא פייר", "זה לא היה צריך לקרות", "אני עוד אראה לה", "איך הוא העז?".
לסלוח: יש כל מיני דרכים לסלוח. אנחנו יכולים לתרגל אותה בדרכים שונות, בכתיבה, במדיטציה, בטקס ייחודי, העיקר שבדרך נסכים לוותר על האפשרות לעבר טוב יותר ממה שהיה. הרבה אנשים אינם מבינים את המונח סליחה ומבלבלים אותו עם כניעה, הסכמה למה שנעשה, או ויתור על עקרונות. סליחה אינה אומרת כי אני מסכים עם מה שנעשה לי, אבל היא כן אומרת שאני מוכן לקבל את זה, ויש הבדל גדול בין השניים. קבלה עוזרת לנו להניח לדברים להיות מה שהם ולעשות את מה שנחוץ בשביל עצמנו. וזו מהות הסליחה, מכיוון שהיא לא פחות בשביל הסולח מאשר הנסלח, היא מאפשרת לשחרר את הסיפור שאנו מחזיקים בראש. מה ההפך של קבלה? עקשנות. עקשנות כוללת התמרמרות נגד המציאות, סירוב לקבל את הדברים כפי שהם וניסיון לשנותם בכוח, להעמיד פנים שהדברים שונים או להתנהג כאילו הם לא באמת שם.
ועוד דבר קטן על סליחה. סליחה אמיתית מגיעה מנפרדות בריאה ביני ובין האחר, מתחושה של גבולות ברורים המותחים קו בין איפה שאני נגמר ואיפה שהאחר מתחיל. מההבנה שהאדם מולך הוא אדם אחר ושונה, עם עולם שלם של רצונות, פחדים, וצרכים משלו שהביאו אותו לנהוג כלפיכם באופן שהוא נהג. וכשהוא עשה זאת הוא בסך הכל רצה להטיב עם עצמו גם אם ההתנהגות שלו היתה לא מוסרית או פוגענית כלפיכם, אין לכם באמת שליטה על זה. כאשר הנפרדות שלנו אינה טובה - אם זה בגלל שאנו נוטים להיות תלותיים בזוגיות והופכים את האחר למעיין העיקרי שמרווה אותנו, ואם זה בגלל נסיבות ילדות כאלה ואחרות - אנו נוטים לראות את המציאות באופן חד ממדי ומפוצל, שבו יש קורבן ותוקפן, טוב ורע, נכון ולא נכון. סליחה פרושה להסכים להסתכל על המציאות באופן הרבה יותר מורכב, אנושי, שמקבל את חוסר השלמות של כולנו, במיוחד של זה שפגע בנו, כי גם הוא בן אדם, אולי לא מפותח דיו, לא מודע מספיק, וכנראה שנושא צלקות וחסכים משל עצמו שעדיין לא באו על פתרונם.
חמלה: ולכל זה מתחברת החמלה, כי בלי זה אי אפשר באמת לסלוח. איך אפשר להגדיר חמלה? אולי דרך ההופכי לה, דרך מה שהיא לא - "נקמה", "בוז", "שנאה" או הסתכלות על האחר כפחות אנושי מאיתנו. במקומות שאין חמלה יש מלחמה, מצחיק שזה כמעט אותן האותיות אבל המרחק ביניהן הוא עצום. החמלה מגיעה מהלב, זהו רטט של עצב שעובר בנו למראה כאבו של האחר גם אם הוא מאד שונה מאיתנו. כעס ומלחמה מגיעים מהראש, מצדקנות, מהיאחזות בסיפורים שלנו והשלכתם על המציאות. מהתבצרות בעמדה שלנו, מחוסר הסכמה להסתכל רגע גם על הצד השני, על הסבל שלו, על מה שגרם לו לנהוג באופן מעוות כלפיכם. גם הוא כמוכם חווה פחד ועצב וחרדה, גם הוא מנסה לעשות את הכי טוב שהוא מכיר בעולם הזה.
להקשיב ללב: לא! לא ולא! יאמר הראש שלכם כשהוא יסיים לקרוא את הפסקה הזאת והלב יתכווץ מפחד. סליחה היא כמו עצה טובה, קל לתת אבל קשה ליישם. האגו שלנו לא יוותר כל כך מהר בגלל טור אחד ביום כיפור. הוא יזכיר לכם את כל המעשים הרעים שנעשו לכם, את חוסר הצדק, את הפגיעה בכבודכם, את הכעס שמשאיר אתכם צודקים. אבל כפי שכבר אמרתי, אנחנו לא באמת יצורים רציונליים כפי שנהוג לחשוב, ובלי הלב הפועם שלנו אנחנו שום דבר, מכונות ממורמרות ששורדות עוד יום, בלי אהבה, בלי סליחה ובלי עתיד. אז תשבו רגע עם עצמכם, יש לכם מספיק זמן היום, תעזבו לרגע את הסיפורים שרצים לכם בראש ותדברו עם הלב שלכם, זה הקטן שיכול להרגיש את העצב שלכם שמסתתר מתחת לכעס שהשתלט עליכם. תנו לו להוביל אתכם, תנו לו לסלוח, לקחת סיכון ולאהוב מחדש, להתמסר ברגע הזה לכל הדברים שבשבילם שווה לחיות. גמר חתימה טובה.
