חיי האהבה שלנו הם כר פורה להופעה של סטרס: הדייט הראשון, אי הודאות האם הוא יתקשר או לא, ריב קשה עם בן זוג, פרידה, הקושי למצוא מישהו מתאים, רווקות מאוחרת, עומס של אחד מבני הזוג וקושי להתפנות לאחר, גידול ילדים ועוד. סטרס היא המחלה מספר אחת בעולם המערבי, והיא פוגעת באיכות החיים והזוגיות שלנו. בהשפעת הסטרס אנחנו עושים הרבה פחות סקס, מרגישים בדידות, ישנים פחות טוב, מרוכזים פחות, אוכלים יותר, עייפים, אימפולסיביים וחסרי סבלנות. זה נכון לומר כי מידה מסוימת של סטרס היא חשובה, אולם במינונים גבוהים מידי, הסטרס מחבל בהיגיון הבריא שלנו, בתקשורת הבינאישית ובקבלת ההחלטות שלנו. הוא גורם לפגיעה ברווחה הנפשית, ובאיכות מערכות היחסים שלנו, ובל נישכח כי סטרס תורם להתפתחותן של מחלות רבות כגון סכרת, סרטן, פיברומיאלגיה, לחץ דם, התקפי לב, והרשימה עוד ארוכה.
כולנו מחפשים יותר שקט ושלווה בחיינו, אולם רובנו מאמינים באופן שגוי כי הם יבואו מנסיעה לקאריביים, כשיהיה לנו בית יפה, כשנגיע למעמד מסוים בעבודה או למקום מסוים בקריירה, או כשנהיה עם האדם המושלם שיבין אותנו במדויק. אולם למרות ההבטחה שדברים אלה יעשו אותנו רגועים, הם נכשלים, כי הם משפיעים עלינו לזמן קצר בלבד. הסיבה לכך היא שכל אלו הם דברים חיצוניים, ומקור הסטרס שלנו הוא באינטראקציה בין העולם הפנימי שלנו למציאות החיצונית. כשאנו אומרים לעצמנו "הזוגיות שלי מלחיצה", "הרווקות שלי מלחיצה", "המשפחה שלי מלחיצה", אנחנו בעצם מאשימים את המציאות. אולם סטרס נגרם מהתגובה שלנו למצבים החיצוניים האלה, מהאופן שבו אנו חווים, תופסים, מפרשים ומגיבים אליהם. כאן כבר יש לנו הרבה יותר מקום לעבודה פנימית ולשינוי בהרגלי החיים. אני רוצה אם כן לחלוק איתכם כמה רעיונות וכלים, שיכולים לעזור לכם להפוך לקצת יותר רגועים:
איזון
נסו לשאוף לאיזון בין חיים חומריים לרוחניים, בין קריירה להשקעה בזוגיות, בין עיסוק בדברים הקטנים בחיים לדברים המשמעותיים באמת בשבילכם. אריסטו הגדיר הצלחה כ"חיים לפי הטבע האמיתי שלנו". שאלו את עצמכם, "האם אני באמת מחפש או נמצא עם בן-זוג שמתאים למי שאני, ומוציא ממני את המיטב?". נסו להגדיר הצלחה לא רק באמצעות תדמית נוצצת המורכבת מיופי, פופולריות או כסף, אלא באמצעות רווחה נפשית, שלווה, ורוגע. רסנו את התחרותיות ואת הרדיפה אחר בן זוג שיגרום לכם להראות שווים יותר. תחרותיות הפכה לטבע שני שלנו אולם היא מעודדת השוואות, חוסר בטחון והתמקדות בתוצאה הסופית במקום בהנאה מהדרך. כשאתם תחרותיים מאד אתם פועלים יותר בכדי להשיג את האחרים, ופחות קשובים למטרות האישיות שלכם. אנשים הסובלים מסטרס גם מתקשים להיות אסרטיביים ופשוט לומר "לא!" למשהו שהם לא באמת רוצים לעשות, אולי מההרגל לרצות אחרים. הם נוטים לפרפקציוניזם ומשתדלים להצטיין בהכל, אולם פרפקציוניזם הוא ביטוי של חרדה, מנגנון הגנה המנסה להשיג שליטה בעולם כאוטי, לא מושלם ובלתי צפוי. המחיר עליו כבד, הוא מייצר סטרס וגורם לנו לדחוף את עצמנו כל הזמן עד הקצה.
שליטה
משברים וארועים לחוצים מערערים את תחושת השליטה שלנו. מאידך, אנשים הסובלים יותר מסטרס הם בעלי צורך עז יותר לשלוט במתרחש מסביבם כאמצעי להרגעה. ישנם שני סוגים של שליטה. הראשון ברור וטבעי יותר, זו היא השליטה בארועים שקורים מסביבנו בניסיון להשפיע על חיינו. הסוג השני של שליטה הוא דווקא שליטה פנימית ולא חיצונית, שליטה במה שמתרחש בתוכנו. דברים מתרחשים מסביבנו בלי הפסקה, אנו מתבוננים בהם ובוחנים מה אנו מרגישים כלפיהם. אולם ניתן לומר כי אנו לא מגיבים למה שקורה אלא להשפעה שאנו חושבים שתהיה למה שקורה עלינו. זהו הבדל גדול, האחד עוסק בעובדות והשני בפרשנות, ובפרשנות יש הרבה מקום לעבודה פנימית. אתן לכם דוגמה: אב ובנו חיו בעמק ירוק וקסום. יום אחד קנה האב לבנו סייח צעיר. הבן שמח, הכניס את הסוס לאורווה, במטרה לרכוב עליו ביום שלמחרת. להפתעתו, כשקם בבוקר, גילה כי הסייח השתחרר וברח. הבן רץ בוכה לאביו שהשיב לו "דבר רע? דבר טוב? מי יודע?". לאחר כמה ימים חזר הסייח הצעיר עם עדר סוסי פרא שהצטרפו אליו. הבן שמח למראה עדר הסוסים, הכניס אותם לאורווה, ורץ לאביו שאמר "דבר טוב? דבר רע? מי יודע?". למחרת בבוקר קם הבן ולקח את אחד מסוסי הפרא וניסה לאלף אותו. במהלך הרכיבה העיף הסוס את הבן, שנחבל ושבר את רגלו. לשכנים שבאו לנחם את האב הוא אמר "דבר רע? דבר טוב? מי יודע?". לאחר כשנה פרצה מלחמה בממלכה והמלך גייס את כל הבחורים הצעירים למעט הבן הצעיר, שהפציעה לא אפשרה לו לצאת למלחמה. לאחר כחודש ימים הסתיימה המלחמה אולם חלק מהבנים לא שבו. הבן שהתייפח על חבריו ניגש לאביו שאמר... הסיפור בא להמחיש את העובדה הפשוטה שאין לנו באמת שליטה על מה שקורה, אלא בעיקר על האופן שבו אנו מגיבים למה שקורה. אנחנו גם לא באמת יודעים האם משהו שקורה לנו, כמו פרידה מבן-זוג שחשבנו שהוא כל עולמנו, או מישהו שמצא חן בעינינו ולא התקשר הוא דבר רע או טוב בסופו של דבר. אם כך, קבלה של כל מה שקורה, קרה ויקרה היא אחת הטכניקות לשמור על שלווה פנימית.
גמישות
בזוגיות ובכלל, אנו מחזיקים באמונות ובעקרונות כאילו זה הדבר הכי יקר לנו. אנשים שקשה להם להתגמש, לשנות תפיסות ותוכניות, להתבונן על תפיסת העולם שלהם בעין רעננה, ולהתמודד עם שינויים, יחוו הרבה יותר סטרס מאנשים המסוגלים איך לומר "לזרום עם החיים". מספרים על עץ הברוש וקנה הסוף שחיו זה לצד זה. הברוש ליגלג על קנה הסוף לעיתים קרובות "תראה אותך, כל רוח קטנה מכופפת אותך. אני לעומת זאת חזק ובלתי שביר". לימים הגיעה סופה חזקה ושברה את הברוש, קנה הסוף לעומת זאת התכופף, היטלטל ברוח ולבסוף חזר למקומו. רובנו חושבים שדארווין אמר שהחזק שורד, אך הוא בעצם אמר שהגמיש שורד. נוקשות מייצרת סטרס, לכן אם אתם מרבים להשתמש עם בן זוגכם ובכלל בטרמינולוגיה של "צריך", "חייב", "מוכרח", ובראיה דיכוטומית של שחור או לבן, כדאי שתחשבו מסלול מחדש אם אתם רוצים להקטין את מידת הסטרס בחייכם.
הרפיה
שני נזירים עמדו לחצות נהר שלפתע הופיעה אשה שביקשה לחצות גם כן את הנהר אולם עוצמת הזרם הפחידה אותה, והיא פנתה לאחד הנזירים שיסייע לה. הוא לקח אותה על הגב וכך חצו שלושתם את הנהר. כשהגיעו לצד השני ירדה האשה והמשיכה בדרכה. אז פנה הנזיר השני לחברו ואמר לו בכעס "מדוע לקחת אותה על הגב? הרי אנו נזירים ואסור לנו להתרועע עם נשים!". ענה לו הנזיר "ידידי, היא כבר הלכה לדרכה ואני שיחררתי אותה כבר ברגע שהיא ירדה מהגב שלי, אני רואה שאתה עדיין לא שיחררת אותה..." כמה קשה לנו להרפות ממחשבות ומרגשות כגון טינה וכעס. אני תמיד אומר לאנשים שסליחה משרתת את הסולח לא פחות מאשר את הנסלח. סילחו, גלו חמלה ואמפטיה לסביבה והמשיכו הלאה בחייכם.
רוחניות
בכל הרפיה יש מידה מסוימת של התמסרות, למה שאני לא יכול לשנות או לשלוט עליו, אבל גם למשהו רחב יותר. תיקראו לזה הכח המסדר או המארגן של היקום, אלוהים, צ’י, פראנה, אנרגיה, לא חשוב כל כך באיזה שם תבחרו. התרבות החומרית מכוונת אותנו להספיק לעשות דברים, הרוחניות מכוונת אותנו להיות. אנחנו חיים בתרבות שמעמידה את האינדיבידואליזם מעל הכל. מלמדים אותנו להפוך לאנשים החיים באופן עצמאי ונפרד מאחרים, אולם המסורות הרוחניות אומרות לנו משהו הפוך לגמרי, שכולנו מחוברים ותלויים זה בזה. אבל רוחניות זה לא רק רעיון יפה אלא דרך חיים שמצריכה תרגול – תפילה, מדיטציה, מיינדפולנס, ריצה, יוגה, שהות בטבע. רוחניות נובעת מההבנה שאנו קשורים למשהו גדול וחשוב יותר מהאגו הצר שלנו, והתרגול מאפשר לרעיון הזה לחלחל לתוכנו.
פרופורציות
נכון, הרגע הזה הוא חשוב וקריטי לכם והוא לא יחזור לעולם. יכול להיות שאתם כועסים על בן זוגכם, מפחדים, דואגים, אבל האם תזכרו את הרגע הזה בעוד חודש? שנה? עשר שנים? האם היה שווה לכעוס, לדאוג, להרוג את עצמכם בעבור משהו שסביר להניח שיישכח ב 24 שעות הקרובות? כל אחד צריך למצוא את הדבר שמכניס פרופורציות לחייו: להביט בילדים שלך, לחשוב על משבר גדול שיכולת לו בעבר, לחשוב על הוריך שמזדקנים. מה שמכניס אותי לפרופורציות הוא המוות, כלומר ההבנה שחיינו קצרים וסופיים. אני תמיד נזכר במה שכתב הסופר קרלוס קסטנדה בספרו "מסע לאיכטלאן" וזה הולך כך: "כל אימת שתרגיש, כפי שהינך מרגיש תמיד, כי הכל משתבש אצלך ואתה עומד על סף הכיליון, פנה אל המוות שלך ושאל אותו, האמנם זה המצב? המוות שלך יאמר לך שאתה טועה, שאין דבר חשוב באמת פרט למגע ידו. המוות שלך יגיד לך: תירגע, עדיין לא נגעתי בך!".
הומור
אנחנו לוקחים את עצמנו הרבה יותר מידי ברצינות. אני אישית מפחד מאנשים שלא יכולים לצחוק על עצמם, כי זה מלמד שהם גם לא יכולים להתייחס לאחרים בצורה קלילה. הצחוק חושף את כל מה שאמיתי ואנושי ואת כל מה שמזויף, שובר את האגו ואת החשיבות העצמית שלנו. הצחוק מפעיל את מערכת ההרגעה של הגוף ומשחרר הורמונים שעוזרים לו להתגבר על מתח, לכן אם אתם מסוגלים להסתכל על כל סיטואציה גם באופן משעשע, כבר הפחתתם את הסטרס שלכם באופן משמעותי. מחקרים מראים שזוגות שמשתמשים בהומור גם במהלך שיחות מלחיצות וריבים, דיווחו על נישואים מספקים יותר ולאורך זמן.
שיתוף ברגשות
גברים ונשים מתמודדים באופן שונה עם סטרס. גברים מאופקים ושומרים יותר בבטן, כיוון שהם דואגים יותר לאגו שלהם מאשר לבריאותם. נשים יחפשו נחמה אצל חברות, בעוד גברים ינטו להשתמש באלכוהול ובהסחות דעת. הבעת רגשות מגינה על הגוף ומאפשרת לשבור את מעגל הבדידות והסטרס, הסטטיסטיקה בעולם מראה שהיחס בין מספר הנשים לגברים שמתאבדים הוא 1:4, כלומר על כל אשה שמתאבדת, מתאבדים ארבעה גברים! גברים רבים יעדיפו להתאבד מאשר לדבר על הדברים עם מטפל או חבר קרוב. סגירות ובדידות אם כך הורגים.
