כשזה נוגע לטיפול, אני שומע לא פעם אנשים אומרים "מה יעזור לי לדבר על העבר? אני מעדיף לקבל כלים פרקטיים שיעזרו לי עכשיו!".אז מה באמת תפקידו של העבר בכל הקשור לזוגיות? והאם אנחנו באמת צריכים לשוב ולבקר את מערכת היחסים הראשונית עם הורינו, כדי להשתחרר מהצל שהיא מטילה על מערכות היחסים שלנו בהווה?
מערכת היחסים עם הורינו היא המקום הראשון שבו חווינו ולמדנו מהו קשר, ומהי אינטימיות. בשנים הראשונות של חיינו אנו מתמודדים עם רגשות ראשוניים, בנוסף לאהבה, העולים מתוך הקשר עימם. רגשות כגון ריחוק, כעס, תסכול, פחד, חוסר הבנה וחוסר ניראות. בשלב מוקדם זה של חיינו, ודרך הקשר עם הורינו, משורטטת מפת היחסים והמיניות שאיתה אנו באים בשנים מאוחרות יותר לתוך קשרים רומנטיים ובכלל.
כאשר מערכות היחסים הראשוניות עם הורינו היו טובות מספיק, שהרגשנו אהובים וניראים ומוכלים, כשלמדנו לקבל ולתת אהבה, אנו נהיה מסוגלים בשלבים מאוחרים יותר להיכנס לקשרים רומנטיים בבטחון, ובהרגשה שקשר הוא דבר מיטיב ומצמיח. אולם כאשר מערכות היחסים הראשוניות שלנו עם הורינו היו בעייתיות, כאשר היו בהן מרכיבים קשים ולא פתורים, אם זה בגלל העדרות רגשית או פיזית של הורה כתוצאה מדכאון, הזנחה, ביקורתיות רבה או סתם אנוכיות, המפה שנצרבת לנו בלא-מודע לגבי מהותו של קשר, דווקא מרחיקה אותנו מהיעד הזוגי וגורמת לנו לאבד את דרכינו, במקום לקרב אותנו לשם. ישנן דרכים רבות בהן אנו מאבדים את דרכינו ומתברברים בדרך. אני רוצה להציג כאן את הדרכים השכיחות, אולם כמובן שכל אחד והמסע האישי שלו בדרך לזוגיות שעליה הוא חולם. המשותף לכל אותן דרכים הוא שהן תמיד מתכתבות עם העבר האישי שלנו.
לחשוד בכל אדם המנסה להתקרב אלינו:
הורים חרדים משדרים מסרים חרדים לילדיהם. ילדים אלה גדלים עם מסר שהעולם הוא מקום לא בטוח, לא אמין. וכשהם יוצאים אל העולם כמבוגרים, הם מרגישים שאין להם באמת על מי לסמוך, שמי שרוצה אותם בסוף יעזוב אותם, שמי שרוצה אותם לא באמת מכיר אותם, כי אם הוא היה מכיר אותם באמת, הוא לא היה רוצה אותם. כשאנו לא סומכים על העולם מסביבנו, אנו בעצם לא סומכים על עצמנו, על זה שאנו ראויים לאהבה ולקשר, על זה שמישהו באמת רוצה להיות איתנו מבלי לפגוע בנו, לנטוש אותנו, לנצל אותנו. אנו מהססים להניח את הראש על מישהו, או לתת לאחר להניח את הראש עלינו, ולהרגיש עם זה נוח ובטוח. חוסר האמון שלנו בעולם גורם לנו להתנתק ריגשית מאחרים, או להיפך, להיצמד באופן חרדתי לכל אדם שמזכיר לנו את אותם מערכות יחסים ראשוניות עם הורינו.
לקפוץ מקשר לקשר:
כל מערכת יחסים חדשה היא פוטנציאל לאהבה טוטאלית, כזו שהיינו אמורים לקבל בילדותנו. בקשר חדש שבה ועולה הכמיהה הבסיסית לחיבור, להתמזגות, לאהבה בלתי מותנית. אולם ככל שהקשר מתקדם ועובר את שלב ההכרות הראשונית, גדל בו גם הפוטנציאל לכאב, לנטישה ולחלקיות. לא פלא אם כן, שרבים מתקשים להתמסר, ולתת את עצמם במלואם לאדם אחר, שביכולתו לגרום להם להיזכר ברגעים כואבים בהם לא ראו אותם, לא עטפו אותם ולא אהבו אותם. רבים מתקשים לצלוח את שלב ההתמסרות, ובוחרים לעזוב ולהמשיך הלאה להבטחה חדשה הנמצאת מעבר לפינה, וחוזר חלילה. יש מי שיגיד שמעבר ממערכת יחסים קצרה אחת לאחרת דווקא משאיר את הריגוש והתשוקה בחיים, ומאפשר חופש ומיצוי של תרבות השפע, אולם מתחת לזה נמצא לעיתים פחד בסיסי מאינטימיות.
לסרב להאמין שמגיע לי להיות אהוב באופן בלעדי:
מי שלא גדל עם הרגשה פנימית שהוא ראוי לאהבה, יהיה לו קשה להאמין שאחר מסוגל לאהוב אותו באופן בלעדי. זה מזכיר לי את המשפט "אני לא מוכן להיות חבר במועדון שמוכן לקבל אותי". אם אני לא מקבל את עצמי, אני בטח לא אשתכנע כשמישהו אחר אוהב אותי ורוצה להיות איתי. אהבה עצמית נובעת ממערכות היחסים הראשוניות שלנו בהם קיבלנו את המסר שאנו אהובים ללא תנאים מוקדמים, ללא קשר למה שנעשה. רבים מתבלבלים בין אהבה עצמית אמיתית לנרקיסיזם, שהוא הרבה פעמים התרכזות בעצמי והרעפת אהבה על עצמי, שבעצם מכסה על חוסר אמונה של הנרקסיסט ביכולתם וברצונם של אחרים לאהוב אותו. הנרקסיסט מרוכז בעיקר בעצמו, בעוד אדם שקיבל מספיק אהבה, ותחושה זו התקבעה אצלו, מרגיש מספיק בנוח להניח קצת לעצמו, ולהשקיע באחרים מסביבו.
לחזור ולהימשך לאותם טיפוסים שעושים לי רע:
אנחנו מחפשים באופן לא מודע לתקן עם בן-זוג את מערכות היחסים הראשונות שלנו עם הורינו. מערכת היחסים עם בן-זוג היא הדבר הקרוב ביותר למערכת היחסים עם הורינו, כיוון שיש בה קירבה ותלות וציפיה גדולה להבנה, להכלה ולנראות. אנחנו רוצים שבן-זוגנו יבין את הצרכים שלנו ויענה עליהם במדויק כפי שציפינו שיקרה בילדותנו. ועד שהתיקון המיוחל לא יקרה, אנו נשוב ונחפש בן-זוג שאיתו נוכל להצליח ולתקן סוף סוף את פצעי העבר. פרויד קרא לזה "החזרה הכפייתית", אותה משיכה חוזרת ונישנת לאותו "טיפוס", שמסבירה את תחושת "הכימיה" שיש לנו עם מישהו שזה עתה פגשנו. אותה הרגשה שמשהו באדם הזה מוכר לנו באופן מיסתורי ולא מוסבר. כאילו הוא היה שם תמיד וחיכה רק לנו.
לזוגיות יש את הפוטנציאל הכי גדול לרפא ולתקן את הפצעים הרגשיים שלנו, ואם זה מצליח, מתרחשת צמיחה פסיכולוגית והתרחבות של הנפש, והרגשה שחזרנו הביתה. אבל כפי שקורה לעיתים קרובות אותו "טיפוס", כביכול מוכר, דווקא עושה לנו רע, או פשוט לא יכול לענות על הצרכים הריגשיים שלנו כפי שקרה בעבר עם הורינו. וכשזה קורה הפצע שלנו מכאיב עוד יותר ואנו חוזרים, באופן לא מודע ומזוכיסטי, לנסות שוב ושוב עם אדם שהפרופיל שלו דומה.
לא להיות מסופק לעולם:
הכשלונות של הורינו – אותם רגעים שבו רצינו שהם יבואו אך הם לא היו שם, שיבינו אותנו אך הם לא ראו אותנו, שיתפעלו מאיתנו אך הם תיקנו אותנו במקום, או שישבו לצידנו בשקט במקום לתת לנו עצות – יוצרים בנו חסכים שמלווים אותנו לאורך כל החיים. אין אחד שגדל ללא חסכים, אין הורים מושלמים, אולם כאשר החסך שנוצר גדול מידי, אנו יכולים לחיות עם תחושה מתמדת של חוסר שביעות רצון, של רעב ללא שובע, של כמיהה אינסופית לאהבה גדולה שתמלא את החסך הצורב. וכאשר זה לא קורה אנו מתמלאים זעם קדוש על האדם האחר שלא יכול למלא את החסך שלנו במלואו. אולם רק כאשר ניישיר מבט אל לוע החסך שלנו, ונבין כיצד הוא מתעתע בנו, נוכל להתחיל לסלוח לאחר על כשלונותיו ונתנהל טוב יותר בקשר.
לרדוף לנצח אחרי קשר מושלם:
בפנטזיה שלנו המציאות היא מושלמת. תרבות החופש המיני והריגשי שבה אנו חיים רק מפמפמת את זה עוד יותר, ומטשטשת את ההבדל בין מציאות ודימיון. הפורנו היא דוגמא מצויינת לכך. בפורנו יש אנשים מושלמים, בתנוחות מושלמות, וללא שום דרישות מאיתנו. אנו רק צריכים להשתמש ולהמשיך הלאה. הפנטזיה אומנם מנחמת אותנו לרגע, אך כשאנו מתעוררים ממנה אנו מרגישים עוד יותר בודדים, מכיוון שאנו מוצאים שהתרחקנו מהמציאות האמיתית. אותה מציאות לא מושלמת, פגומה וחלקית שבה יש אנשים לא מושלמים, עם צרכים משלהם ועולם פנימי מסוכסך לא פחות משלנו. אבל האמת היא שאף פעם לא היו לנו קשרים מושלמים, גם לא עם הורינו, למרות שממש פינטזנו על כך. גן העדן קיים רק בתאוריה והחיים על פני כדור הארץ רצופים רגעים חלקיים ולא מושלמים, מרגע היוולדנו. וגם אם אנחנו מצליחים לגעת לרגע בשמים, זה רק בגלל שהסכמנו להרפות מהפנטזיה ולהתקרב עד כמה שניתן לאדם שאיתו אנחנו חולקים את חיינו.
לא לדעת איך לאהוב:
אנו נולדים עם אינסטיקנט ראשוני להתקרב ולהצמד להורינו, אך אנו לומדים לאהוב, ומשחיזים את היכולת הזו עם הזמן. אהבה היא פעולה, לא רק רגש ראשוני. אנו לומדים לאהוב דרך התבוננות בהורינו, ואם הם לא היוו דוגמא טובה לאיך עושים זאת נכון, אנו יוצאים אל העולם עם חלל גדול בנפש שלנו, איפה שאמורה היתה לצמוח אהבה. יכול להיות שלימדו אותנו איך להיות אהובים ואטרקטיביים, אך לא תמיד לימדו אותנו את הצד השני והחשוב יותר, איך לאהוב, איך לפתח אינטימיות עם האחר ולבנות איתו קשר. כדי ללמוד לאהוב, אנו צריכים קודם כל להבין את הקשר בין האופן שבו אהבו אותנו, האהבה שאנו רוחשים לעצמנו והאהבה שאנו מסוגלים להעניק לאחר.
אם קראתם עד לכאן, את בטח שואלים את עצמכם "אוקיי, אז מה אני עושה עם כל האינפורמציה הזו?". אם היה בנמצא פתרון קסם, סביר להניח שהייתם כבר שומעים עליו, אבל אין, זאת מכיוון שהנפש שלנו מורכבת, ועמוקה, ויחודית, ואין נפש אחת דומה לאחרת. מה שניתן לעשות הוא לנסות להכיר אותה, להתיידד איתה, לפתח מודעות להשלכות שיש לאופן שבו הקשר הלא מושלם עם הורינו עיצב אותה, ואז לנסות לאט ובהדרגה לאמץ חלופות שמשרתות אותנו באופן הולם יותר.
