שאלון אניאגרם מפגשים קרובים רועי צור
סלוגן
דף הבית אודותיי סוגי המפגשים מאמרים והרצאות אניאגרם פיתוח ארגוני תודות צרו קשר

איך לשמור על שלוות נפש ושמחה בעבודה

חלקנו קמים בבוקר והולכים לעבודה בפנים מעושות המסתירות באופן חלקי או מלא רגשות של מתח וחרדה, חוסר סיפוק וחוסר שמחה. גם אם חלקנו מגדיר עצמו מאושר, עדיין עולה בנו מידי פעם תחושה של חוסר סיפוק, שדברים היו יכולים להיות אחרת, שאנשים היו יכולים להתנהל אחרת. הדיבור הפנימי שלנו מכניס אותנו למתח, מצליף בנו עם אשמה, מעצים את תחושת חוסר השליטה ומערער אותנו לעיתים קרובות. יכול להיות שחלקכם כלל לא מסופקים מהקריירה שלכם, ותוהים אם המסלול שבחרתם הוא הנכון בעבורכם. אחרים דווקא מרוצים, אבל לא מקצב ההתקדמות. הם מרגישים שיש יחס לא הוגן בין העבודה שהם משקיעים להערכה ולקידום שלה הם זוכים.

משהו תמיד קורה מסביבנו. בבית, במשרד, בעולם. מבקשים מאיתנו לעשות משהו שאיננו רוצים, קיבלנו משוב לא מעודד, החברה שבה אנו עובדים נסגרת. אנו מתבונים בזה ומגיבים. זה טבעי. אבל יהיה זה מדויק יותר להגיד, שאנחנו לא מגיבים למה שקורה, אלא להשפעה שאנו חושבים שתהיה למה שקורה עלינו. ואלא אם כן אני נביא, אני אמצא את עצמי, כמו רב האנשים, טועה בחלק מהזמן. וככל שהתוצאה רחוקה ממה שציפינו, כך אנחנו מתייגים את מה שקיבלנו כ"רע". בהקשר הזה אני רוצה לספר לכם סיפור קצר. בארץ רחוקה, בעמק ירוק, חיו להם אב ובנו באושר ובשלווה. ליום ההולדת של הבן קנה לו האב סיח צעיר. באותו הלילה קפץ הסיח מעל הגדר ונעלם בחשכה. השכנים ניסו לנחם את האב שהשיב להם "דבר רע?דבר טוב?מי יודע?". לאחר כעשרה ימים חזר הסיח עם עוד תריסר סוסי פרא. הבן שהספיק לתקן את הגדר סגר בשמחה את העדר באורווה. האב הביט בו ואמר "דבר טוב?דבר רע? מי יודע?" למחרת החל הבן לאלף את אחד הסוסים שהפילו על האדמה, רמס את רגלו והשאיר אותו צולע. השכנים שבאו לנחם את האב שמעו ממנו "דבר רע?דבר טוב?מי יודע?" שנה לאחר מכן הגיעו אנשי המלך לגייס את כל הבחורים בעמק למלחמה ופסחו על הבן עקב הצליעה. בזמן שהשכנים ספדו למתיהם אמר האב "דבר רע?דבר טוב? מי יודע?...".

הסיפור הזה אינו בא לעודד חשיבה חיובית או כפי שנהוג לומר "לעשות מלימון לימונדה", אלא להראות שאף אחד לא באמת יודע. אז מה בכל זאת ניתן לעשות? גם אם יש לנו שליטה מועטה על מה שקורה לנו בחיים, יש לנו שליטה מלאה על איך להתייחס למה שקורה לנו בחיים. עוד לא פגשתי אדם אחד שניצח בויכוח עם המציאות. קבלה של כל מה שקורה ויקרה היא צעד חשוב מאד בדרך לשלווה פנימית. קבלה אינה הסכמה, או ויתור על ערכים, או הכנעות, אלא קודם כל הפסקת החלוקה בין טוב לרע, השיפוט הפנימי, הביקורת.

האב בסיפור עשה משהו שלכולנו קשה מאד לעשות והוא להרפות. כן להרפות. "להרפות?" תשאלו, "זה לא סימן לחולשה? אם אני ארפה איך אני אשיג את הלקוח או את התפקיד שכל כך רציתי?". כשמרפים, לא מבטלים את המאמץ, לא שוכחים את עצמנו ולא מסתירים את הכישורים שלנו, אלא מוותרים מראש על האג’נדה של מה אמור לקרות. אנחנו מרפים מהשליטה בתוצאות, מאיך שדברים אמורים לקרות, ומאיך שאנשים אמורים להתנהג. כאשר מנסים לתרגל הרפיה, לא פעם אנו מבלבלים בינה ובין תכונה אחרת, אויב קרוב של ההרפייה, והיא האדישות. הרפייה מובילה לשלוות נפש ולאיזון גם בעיצומה של החוויה, בעוד שאדישות היא נסיגה לא אכפתית המבוססת על פחד. האדישות אומרת למי אכפת, אני לא מתכוון לתת לזה להשפיע עליי. ההרפייה אומרת את ההיפך, אני מעורב בלב שלם, משחרר את האחיזה מאיך שאני רוצה שהדברים יתנהלו, ומקבל את מה שבא.

ליקום יש נטיה לא לשים לב לאג’נדה הפרטית שלי, עובדה שקשה לקבל (במיוחד לחובבי "הסוד"). חוסר הקבלה הזה הוא המקור ללא מעט מתח בחיים שלנו. חלק מכם ודאי יגיד "ברור, בגלל זה אסור לפתח ציפיות" או בגירסה היותר משעשעת "ציפיות יש רק לכריות". לא, זו לא כוונתי, ציפיות הן חלק חשוב ובריא של נפשנו. הבעיה היא לא עם הציפיות שלנו אלא עם מה אנחנו עושים כשהציפיות שלנו לא מתממשות. ופה נכנסת העבודה הפנימית שלנו. הפרדה מוחלטת בין העשייה עצמה לתוצאותיה. מרוב שאנחנו נמדדים היום לפי יעדים נראה לנו ששני הדברים הולכים יחד. השקעתי? אני אמור להצליח, ומהר. לא הצלחתי? אני כשלון או שלא השקעתי מספיק. אז זהו שלא. חשוב להבין כי יש לנו שליטה חלקית על הפעולות שלנו ואפס שליטה על התוצאות. כאשר אנחנו קושרים את התוצאה המצופה עם ערכנו העצמי, אנו נידונים לרכבת הרים רגשית עמוסה בכל טוב – חרדה, אשמה, הקטנה עצמית, דכאון, כעס והאשמה של עובדים אחרים.

חלק גדול מהציפיות שלנו קשור לאנשים. איכות היחסים שלנו עם הסובבים אותנו, היא אולי הדבר המשמעותי והמכריע ביותר על איכות חיינו. בעבודה, אנחנו באים במגע עם אנשים באופן קבוע כחלק מצוות, כמנהלים של עובדים אחרים ולפעמים דרך המייל בלבד. כל אינטרקציה כזו עלולה לגרום לנו לכעוס, להאשים, לאבד את שלוות הנפש והאיזון הפנימי. לאופן שבו נגיב תהיה השפעה עצומה על הבריאות שלנו, על איכות מערכת היחסים שלנו ועל היכולת להשיג את מטרותינו. תחשבו לרגע על הפעם האחרונה שבה התעצבנתם על עובד אחר שהתנהג באופן שונה ממה שאתם מכירים או מצפים? מה חשבתם עליו ואיך זה גרם לכם להרגיש? כמה זמן לקח עד שהצלחתם לעבור הלאה? כמה פעמים ביום קורה לכם משהו דומה? כאשר שלוות הנפש שלכם קשורה בחוטים בלתי נראים לציפיות שלכם מאנשים מסביבכם, אתם מפקידים את מפתחות האושר שלכם בידי אחרים. מישהו פעל כפי שאתם מוצאים לנכון, אתם שמחים. מישהו פעל בניגוד לדעתכם, אתם כועסים. יש משהו מאד לא מאוזן בהשקפת העולם הזו לא?

יש שלוש אכסיומות בנוגע לאחרים שאם נלמד לקבל אותן ולהיות מודעים אליהן, יהיה לנו יותר קל להתנהל בחיי היומיום. האכסיומה הראשונה היא פשוטה אך משמעותית. אנחנו נוטים לשכוח אותה, אולם היא יכולה לעזור לנו מאד, קודם כל ברמת התובנה, ואם ניישם אותה, גם ברמה העמוקה יותר, הרגשית. היא הולכת כך: "כולם, כל הזמן, פועלים על סמך האינטרס האישי שלהם!". "אה זה ברור", אתם בטח תגידו. אבל אם זה ברור, למה אתם מאשימים אנשים מסביבכם שלא התנהגו כפי שציפיתם מהם? יש משהו משחרר בהבנה עמוקה של האכסיומה הזו. כל מה שאתם עושים משרת את האינטרס שלכם. אפילו כשאתם דואגים לאחרים, אתם עושים זאת כדי להרגיש טוב ולהיות גאים בעצמכם. גם אנשים אחרים מתנהגים באופן שאותו הם תופסים כמשרת את האינטרסים שלהם. תחשבו לרגע על מישהו שהאשמתם, שגרם לכם להתעצבן. האם עוזרת המחשבה שבאותו רגע הוא נהג על סמך האינטרס האישי שלו כפי שאתם נהגתם על סמך האינטרס האישי שלכם? האם יש טעם להאשים אותו או פשוט לראות שהוא כמוכם חשב באותו רגע על עצמו?

אז אם כל אחד פועל על סמך האינטרס שלו, לא פלא שהעולם שלנו מלא בדם רע ובמלחמות! האם בכלל אפשר אחרת? האכסיומה השניה שיכולה לעזור לנו להתמודד עם המציאות הולכת כך: "אנחנו אף פעם לא רואים את העולם כפי שהוא, אנחנו רואים את העולם כפי שאנחנו". כאשר ההכרה הזו מחלחלת עמוק, אנחנו לא רק מבינים שכל האנשים רואים את העולם באופן שונה, אלא שיכול להיות שה"אמת" שלנו היא לא יותר לגיטימית מה"אמת" של מישהו אחר. ואולי היא בכלל לא אמת אלא עוד השקפה? וכפי שאנחנו מפרשים ומגיבים לדברים דרך התניות הילדות שלנו, כך עושים אחרים לפי ההתניות שלהם. הבנה עמוקה של הרעיון הזה מאפשרת להפסיק לכעוס ולהאשים, ולתקשר באופן שווה, מכבד ובגובה העיניים. זו תהיה תקשורת אמפטית, מבינה, שמנסה לגשר בין תפיסות עולם שונות ובין אינטרסים אישיים שונים.

ועוד דבר קטן. תנסו לרגע ליישם את התרגיל הזה על עצמכם. הרי אצל רובנו ה"אני" הוא השוטר הכי קשה של עצמנו. תחשבו לרגע על משהו שאתם מתחרטים שעשיתם ואתם הורגים את עצמכם מבפנים. אם כאשר נהגתם כפי שנהגתם פעלתם מתוך האינטרס האישי כפי שהבנתם אותו דאז, מדוע אתם מאשימים את עצמכם כיום? כפי שלא תאשימו ילד שנגע בשוגג במשהו חם מתוך סקרנות וקיבל כוויה, כך אל תאשימו את עצמכם על משהו שלא ידעתם אחרת. תחשבו על מספר הדברים שאתם מלקים את עצמכם בגללם בזה הרגע. אם אני אתחבר לרגע לקול הביקורתי שבראשכם אני אשמע משהו כזה: אתה לא מספיק טוב, אותו מעריכים יותר, היא מרוויחה יותר, אתה לא משתדל מספיק, אתה רוצה יותר מידי, אתה כזה או אחר, והרשימה היא אינסופית. אנחנו עסוקים בהשוואות תמידיות ומנסים לתקן את עצמנו באמצעות ביקורת, ואנחנו תמיד נכשלים. ופה נכנסת האכסיומה השלישית והאחרונה: "מה שאנחנו מעניקים לעולם, זה מה שהעולם מעניק לנו חזרה". ביקורת גוררת ביקורת, נוקשות גוררת נוקשות, וכחנות גוררת וכחנות, אבל אהבה מביאה אהבה. לכן במקום אשמה והאשמה תנסו קבלה עצמית, אהבה עצמית וסליחה. מי יודע, אולי תגלו שאתם, וגם אחרים, יותר טובים ממה שחשבתם?
 

 בחזרה לעמוד קודם



:שתף
:הרשמה לניוזלטר החודשי

 בקרו באתר הפייסבוק שלי


דף הבית | אודותיי | סוגי המפגשים | מאמרים והרצאות | אניאגרם | פיתוח ארגוני | תודות | צרו קשר


.שאלון האניאגרם והתכנים באתר פותחו ע"י רועי צור. אין להעתיק, לפרסם או להפיץ תכנים מהאתר ללא הסכמתו של המחבר ©