שאלון אניאגרם מפגשים קרובים רועי צור
סלוגן
דף הבית אודותיי סוגי המפגשים מאמרים והרצאות אניאגרם פיתוח ארגוני תודות צרו קשר

פיברומיאלגיה

"הגוף מכיל את סיפור החיים, בדיוק כמו המוח"

פיברומיאלגיה היא מחלה הגורמת לכיווץ וכאביי שרירים באזורים שונים בכל הגוף, חוסר אנרגיה, הפרעות שינה וסימפטומים חמורים אחרים, הקשורים למערכת העצבים האוטונומית. פיברומיאלגיה היא מחלה הרסנית הפוגעת באיכות החיים של החולה ברמות שונות, עד כדי חוסר יכולת לעבוד ולנהל אורח חיים תקין. רבות כבר נכתב על האטיולוגיה של פיברומיאלגיה והובאו עדויות מחקריות מגוונות. אין בכוונתי לחזור על מה שכבר ידוע אלא לדבר על הקשר בין הגוף והנפש במחלה זו. העלייה המדאיגה בשכיחות החולים בפיברומיאלגיה בעולם המערבי, היא קריאת השכמה לכל מי שהקצב המהיר והתובעני של החיים, כופה עליו צורת חיים שאינה בהכרח מתאימה לאישיותו.

בפיברומיאלגיה רב הנסתר על הגלוי. העדר הבנה אמיתית של התהליכים המתרחשים בגוף יוצר ואקום, שאליו נכנסות תיאוריות שונות ודרכי טיפול מגוונות. בחיפוש אחר מזור לכאבם מחפשים החולים, שרבים מהם מיואשים ומדוכאים, כל קש להאחז בו, ופונים בהעדר טיפול קונבנציונאלי לטיפולים אלטרנטיביים שונים ולעיתים אף משונים. כאשר אנחנו חולים (ולא רק בפיברומיאלגיה), הנטיה הראשונית שלנו היא לחפש את התשובה בחוץ. ומדוע לחפש בפנים? הרי הגוף שלנו הוא זה שכואב! והרי הגוף, בדומה לרכב שלנו, הוא כלי עבודה. לכן אנו מאמינים כי אם רק נמצא וירוס חדש, ניקח תרופה פסיכיאטרית, נאמץ דיאטה מסוימת, נשתמש במכשור חדש, נקבל עצה נקודתית על תוסף כזה או אחר, נוכל למצוא מזור לגופנו הדואב ונחזור לעצמנו כפי שהיינו פעם. אבל הגוף שלנו, בניגוד לרכב, הוא אינו מערכת נפרדת אלא חלק מהנפש שלנו, והוא מביא לידי ביטוי את כל מה שמסתובב לו, לפעמים במשך שנים, עמוק בתוך הנפש ולא מוצא ביטוי, יכולת הסבר ומתן משמעות.

המושג גוף-נפש מייצג אחדות של הגוף – הפיזי, עם הנפש – שהיא מושג מטאפורי. אבל האמת היא שגם צמד מילים זה מרמז על דואליות מסוימת – גוף אחד ונפש אחת עם קשר כלשהו ביניהם. יהיה זה יותר מדויק להגיד שאין שניים, גוף ונפש, אלא אחד: גופנפש. גוף ונפש מתערבבים זה בזה. גופינו מחוללים מצבים נפשיים בהם אנחנו חווים רגשות שבעצמם משפיעים על הכימיה של גופנו. אחד הדימויים החזקים להמחיש זאת היא תמונת הידיים של אשר, בה שתי הידיים בוראות אחת את השנייה:


לכל החולים בפיברומיאלגיה צפויה דרך חתחתים עד להתאוששות ולהחלמה חלקית או מלאה. אחת מנקודות הציון החשובות בדרך זו, אך גם הקשות לעיקול, היא הדרישה לוותר קודם כל על הפיצול גוף-נפש ולהסכים להביט פנימה, אל מעמקי הנפש שלנו, ולעבור תהליך כואב של התבוננות בדפוסים, בהתניות, ובסגנון החיים שהוביל אותנו לחלות. כמטפל, וכאדם שהחלים מתסמונת התשישות הכרונית לאחר כשבע שנים, פגשתי בעבודתי חולים רבים שדחו את ההבחנה, שסיבות רגשיות מודחקות הכשירו את הקרקע להתפרצות פיברומיאלגיה. חולים אלה העדיפו לחפש אחר פתרונות קסם או לקבל את מחלתם כגזירת גורל. אולם לא ניתן להבין את הפתולוגיה של פיברומיאלגיה מבלי לבדוק את תפקידה של הנפש בתהליך. הביטוי הפיזי של פיברומיאלגיה הוא ערוץ שבו בחרה הנפש להביא את מצוקותיה לידי ביטוי בהעדר ערוצים מפותחים יותר כגון הבנה ושחרור מדפוסי התנהגות מסוימים, שינוי אורח חיים מזיק, והסרת המכשולים בדרכה של הנפש להגיע לשלווה פנימית. כאשר הנפש לא מדברת, הגוף עושה זאת במקומה.

לפני שאמשיך, אני רוצה להבהיר כי אין במונח גופנפש רמיזה חלילה כי פיברומיאלגיה היא "בראש" של החולה או כפי שמשתמשים לעיתים באופן שגוי במונח פסיכוסומטי. רבים טועים בהבנת המילה פסיכוסומטי ומשתמשים בה כדי לתאר הפרעות דמיוניות שממנה סובלים אנשים היפוכונדריים או שאינם מתמודדים עם המציאות. פיברומיאלגיה היא מחלה אמיתית וקשה שהתפרצה על רקע נפש במשבר או אישיות בעלת זיקה לפתח מחלות אלו, כפי שאתאר בהמשך. לאחר ההתפרצות, פיברומיאלגיה הופכת במיקרים רבים וללא טיפול נפשי, למצב כרוני עם עליות וירידות, ומתלווה אליהן לא פעם יאוש גדול ודכאון.

לביטוי הגופני של פיברומיאלגיה אין ביטוי גופני חיצוני מובהק. כלומר לצופה מהצד, לא תמיד ברור כיצד בדיוק באה המחלה לידי ביטוי ומה חש החולה. אין זה מיקרי כי קיים פער גדול בין החוויה הגופנית החיצונית והפנימית. באופן דומה, אם נסתכל על קווי האישיות של החולים, נגלה גם כאן פער בין החוויה הנפשית הפנימית ובין החיצונית. לכל החולים קווי אישיות דומים: הם בעלי רגישות גבוהה, ערנים, דרוכים ואף חרדתיים. הם בעלי נטייה פרפקציוניסטית, בעלי ציפיה גבוהה מעצמם ומהסביבה ומידה רבה של ביקורת עצמית. חשוב להם לרצות כדי שיאהבו ויעריכו אותם, ויש להם צורך חזק באישור מהסביבה. הם נוטים לקחת דברים ללב, נפגעים בקלות ומתקשים לסנן חוויות רגשיות חזקות ולשמור על הגבולות הרגשיים שלהם. זו גם הסיבה שרוב החולים במחלות אלו הן נשים, שהן רגישות יותר ופגיעות יותר למצבים רגשיים שונים וללחץ מתמשך. כל החולים, ללא יוצא מן הכלל, היו חשופים לתקופות של סטרס ממושך או פתאומי (פסיכולוגי ואו פיזי) לפני התפרצות המחלה בעקבות ארוע חיים מלחיץ, שיגרת חיים מלחיצה, קונפליקטים ולחצים פנימיים. יחד עם זאת, הביטוי החיצוני של אישיותם אינו מגלה את מה שמתחולל בנפשם: הם נתפסים על ידי אחרים כחזקים ומצליחנים, ניראים בשליטה, נשענים על האינטלקט, מפחדים להיתפס כחלשים, מדחיקים או מתכחשים לרגשות, ואינם נוטים לבטא אותם באופן כן, פתוח ופגיע. הפער בין הפסאדה החיצונית לבין החוויה התוך-נפשית הסוערת הוא לפעמים כל כך גדול עד שהגוף נאלץ לבטא את מה שהנפש אינה יודעת לעקל. מניסיוני האישי, ככל שקטן הפער בין החוויה הנפשית החיצונית ובין החוויה הנפשית הפנימית, כך קטן הפער בין החוויה הגופנית החיצונית ובין החוויה הגופנית הפנימית. כלומר הסימפטומים משתפרים ואף נעלמים בחלקם, והגוף אינו צריך עוד להיות ערוץ הביטוי היחידי של מכאובי הנפש. 

הרגשות שלנו התפתחו כדרך להבין את העולם מסביבנו ומחברים אותנו למעיין החיים. כאשר אנחנו נותנים לרגשות ולתחושות לזרום באופן טבעי אנחנו מחוברים לעצמנו, לאחרים ולטבע הדברים. רגשות כגון פחד וכעס נועדו להגן על עצמנו, וכאשר רגשות אלה נחסמים ומתעלמים מהם באופן קבוע, כפי שאנו מתעלמים מעייפות ומכאב, מערכת העצבים נדרכת שוב ושוב אך ללא מענה מצידנו. אנו ממשיכים להישאר בסיטואציות או במקומות הרסניים בעבורנו, ולא טורחים לבדוק ולשנות את האופן שבו אנו חווים ומגיבים לדברים. מחלות אלו תוקפות בעיקר אנשים רגישים, ערניים ודרוכים אשר קולטים ומגיבים במהירות לכל דבר שמתרחש בסביבתם, עד אשר מערכת העצבים מגיעה לקצה גבול היכולת שלה. וכשזה קורה, הם "שורפים את עצמם" – הנפש מורידה את ה"שאלטר", והגוף נעצר וקופא במקום. בדומה לחיות מסוימות בטבע, שעומדות בפני סיטואציה מאיימת ואינן מסוגלות לא לברוח ולא להילחם, הן קופאות במקום ומעמידות פני מת כדי לא להיטרף. בבני אדם, המוות המדומה הזה משול לפיברומיאלגיה. לכן חשוב להבין כי הכאב והתשישות משרתים מטרה מסוימת – הם המורים שלנו, הם קריאה לפעולה. במקום לנסות ולהעלים אותם, כדאי להקשיב למה שהם מספרים לנו על עצמנו. פיברומיאלגיה היא לא פחות ממשבר קיומי הקורא לאדם לבדוק את האופן שבו הוא חי את חייו ואת משמעותם. זהו משבר שהגיע עקב אובדן הקשר עם עצמנו ויתוקן רק כאשר נבוא במגע עם כל החלקים שלנו ועם האופן שבו אנחנו מנהלים את חיינו.

כולנו יודעים לטפל בפצעים הגופניים שלנו. באמצעות ארון התרופות שלנו אנחנו יודעים לשים פלסטר על חתך, לקחת כדור נגד כאבים, לשתות כאשר התייבשנו או למדוד חום. אולם כאשר מדובר בפצעים הפסיכולוגיים שלנו אנחנו בדרך כלל חסרי אונים. אנחנו לא יודעים לזהות מה אנחנו מרגישים, וגם כאשר אנחנו מזהים, אנחנו בדרך כלל מתעלמים, עוברים לסדר היום או פשוט מודים שאין לנו מושג מה לעשות. לא נוכל להתמודד עם הפצעים הגופניים בלבד ללא התמודדות עם הפצעים הפסיכולוגיים שגרמו להתפרצות פיברומיאלגיה מלכתחילה. כפי שהבודהה יצא למסע רוחני להבנת הסבל כך אין להסתפק בהבנה שיטחית וטיפול סימפטומטי בלבד. גם אני בזמנו יצאתי למסע שכותרתו "למה זה קרה לי?" המסע שלי הראה לי איך האופן שבו חייתי, הגבתי לדברים מסוימים והתמודדתי עם רגשות תרם להתפרצות המחלה. במהלך המסע שאלתי את עצמי שאלות רבות כגון: איך טיפלתי בקשיים שלי עד עכשיו? איך סבלתי מן התגובה שלי אליהם? מה הם יכולים ללמד אותי? מה הם מבקשים ממני לשחרר? האם אני מוסר את השלווה הפנימית שלי למישהו או למשהו אחר? האם אני דורש שאנשים יתנהגו אליי אחרת? האם אני זועם, כועס, עצוב, מפחד, או אולי מחזיק ברגשות אשמה וחרטה? פיברומיאלגיה היא דרכו של הגוף לומר את מה שלא הייתי מודע אליו כלל או התכחשתי אליו – האם אני במקום הנכון בשבילי? האם אני שמח? האם אני הולך נגד הטבע שלי? האם אני רגיל לשמור דברים בבטן? האם אני מקשיב לעצמי? האם אני יודע לשמור על עצמי? אני מניח שלכל חולה יש את נסיבות החיים שלו ואת המשמעויות של המחלה בעבורו. אין הכוונה פה חלילה להפנות אצבע מאשימה. רוב בני האדם אינן חיים במודעות עצמית גבוהה ורחוקים פעמים רבות ממאווייהם ומקולם הפנימי מבלי שפיברומיאלגיה תפרוץ אצלם. אולם לאלו שכן איתרע מזלם, יש כנראה נטיה גנטית כפי שהמטען הגנטי של אחרים מוביל אותם לבעיות רפואיות משלהם.

כאשר טראומה, רגשות שליליים וסטרס מתעוררים בחייו של החולה, סוג מסויים של פסיכותרפיה היא הכרחית כדי לחקור, להבין ולהרפות מרגשות אלה. הצלחת הטיפול תלויה בהסטת תשומת הלב מהתחום הגופני לתחום הרגשי. כדי לרפא את הגוף, יש לרפא קודם כל את הנפש. כדי לרפא את הנפש עלינו לבחור בגישה אחרת לחיים. כדי לבחור בגישה אחרת לחיים, עלינו קודם כל להיות מודעים לעצמנו ולתהליכים הנפשיים בתוכנו. אולם פיברומיאלגיה היא תופעה מתעתעת, מכיוון שהיא מספקת לחולים דרך להימלט מהתמודדות זו באמצעות הסחת דעת מעולם הנפש אל עולם הגוף. המחלה בדרכה מגנה על החולה פעמיים. ראשית, היא מפנה את תשומת ליבו של החולה לסימפטומים הפיזיים כדי שלא יצטרך לעסוק בנושאים רגשיים כבדי משקל, ושנית, היא עוצרת אותו ומנסה להקטין את החשיפה למצבים רגשיים עוצמתיים שהחולה אינו מסוגל להתמודד איתם בכוחות עצמו.

בעבודתי הטיפולית עם חולים הם מגלים, בשלב כזה או אחר, כי תכונות אישיות כגון הצורך להיות אדם טוב ומושלם, הנובעות לא פעם מהערכה עצמית נמוכה, בשילוב עם ארועי חיים מלחיצים וקונפליקטים נפשיים מסוימים, הפעילו אצלם תהליכים רגשיים עוצמתיים. אם לא מתמודדים איתם באופן אותנטי, תהליכים אלו מובילים לשיבושים בפיזיולוגיה ובסופו של דבר לשינויים פתולוגיים במבנה ובתפקוד הגוף. פיברומיאלגיה היא הדרך של הגוף להכריח אותנו לעצור, להקשיב ולטפל בקולות הנובעים ממעמקיי נפשנו. כאשר גופנו לוקה בפיברומיאלגיה, הדבר פוגע לא פעם בתחושת הכבוד העצמי שלנו. מחלה עלולה להיות מלווה בתחושות של בושה ושנאה עצמית. אנחנו נוטים לקחת את המחלה באופן אישי, כאילו חלינו באשמתנו. הטיפול אם כך צריך להעשות באמפטיה, בקבלה עצמית ובסליחה לעצמנו ולסובבים אותנו. כפי שאמר פעם הפסיכואנליטיקאי קארל יונג: "ייתכן שאני עצמי הוא האויב שזקוק לאהבתי". חולים רבים מרגישים כי הם לבד בהתמודדות שלהם עם מחלתם ושאפילו הקרובים אליהם ביותר מתקשים להבין את מה שעובר עליהם. בסביבה טיפולית מכילה ותומכת, ניתן לקבל את אותה אהבה, תחושת בטחון ותמיכה בלתי מותנית שחסרה להם לעיתים מאחרים, כדי שיוכלו סוף סוף להרפות מהפצעים הפסיכולוגיים ולתת לנפש ולגוף לרפא את עצמם.

אסיים בשיר של יונה וולך שמסכמת בשיר קטן את כל התורה על רגל אחת:

גופי היה חכם ממני
כוח הסבל שלו היה פחות משלי
הוא אמר די
כשאני אמרתי עוד
גופי
גופי הפסיק
כשאני עוד המשכתי (ואני עוד המשכתי)
גופי לא יכל
כשל
ואני קמתי ונאלצתי ללכת
וגופי אחרי
 

***

כשישבתי לכתוב את המאמר הזה, ראיתי לנגד עיני אדם אחד שיצטרך להתמודד השנה עם הבשורה המרה שהוא חולה בתסמונת התשישות הכרונית או בפיברומיאלגיה, ובפראפרזה על המשפט ממקורותנו – כל הנוגע בנפש אחת, כאילו נגע בעולם ומלואו. אחד הדברים הקשים ביותר הזכורים לי באופן אישי, היא ההתמודדות עם אי הודאות של היקף הפגיעה הפיזית, ובעקבותיה הנפשית, שצפויה לי, וההבנה, שהמוסד הרפואי לא יוכל להושיעני. זה אני וכוחות הנפש שאצליח לגייס למלחמה של חיי. אחד הדברים שעודדו אותי ונסכו בי תקוה יותר מכל, היה לשמוע סיפורים מפי אנשים שיצאו מזה, שהחלימו, שהסתכלו על המחלה כפצע שהגליד. היום, שבע שנים אחרי, אני נמצא בין אותם האנשים ששאבתי מהם עידוד בזמנו, ואני מקווה כיום לשמש כתף להישען עליה לאותו אדם שמתחיל את דרך החתחתים לקראת הרגע בו הוא יוכל להודות בפני עצמו – אני בריא, אני בריא!

כשאני מדבר על להיות בריא בהקשר של תסמונת התשישות הכרונית ופיברומיאלגיה, אני לא מדבר בהכרח על לחזור לכוחות הפיזיים שהיו לי לפני שהתסמונת פרצה, או על היעדר מוחלט של סימפטומים או של תקופות חולשה, אלא על היכולת לחזור ולנהל חיים מלאים ועשירים בכל ההיבטים – היכולת של הגוף לשאת את עצמו, עבודה במשרה מלאה, ניהול מערכות יחסים, פעילות ספורטיבית מדודה, תחביבים שונים, וחשוב מכל, לקום בבוקר ולהרגיש טוב.

הבחירה בשם האומלל "תסמונת התשישות הכרונית" נבעה באופן טבעי מהסימפטום העיקרי של המחלה – העייפות, ומהעדר הבנה אמיתית של התהליכים המתרחשים בגוף. לצערי, עדיין יש כאלה, וביניהם רופאים ומטפלים שונים, הסבורים כי אין באמת מחלה כזו פיברומיאלגיה או תסמונת התשישות הכרונית והיא כולה ב"ראש" של החולה. גם אם מקור המחלה הוא פסיכוסומטי (גוף-נפש), ברגע שהמחלה כבר התפרצה, הסימפטומים הם אמיתיים, חמורים ומשתקים כמו בכל מחלה קשה ללא מעורבות פסיכוסומטית (אם יש כזו בכלל), והם אינם ניתנים לריפוי מהיר באמצעות "הראש" של החולה. מתוך החוויה האישית והלא מדעית שלי, מדובר במעין דלקת נוירולוגית הקשורה כנראה למערכת העצבים האוטונומית, כפי שדלקת פרקים מתייחסת להפרעה ראומטולוגית לא מובנת. איך זה קורה? פה נכנס המעגל גוף-נפש. כנראה שמדובר בזיהום חיצוני למערכת העצבים הנגרם ע"י גורם נגיפי סטנדרטי כמו שפעת, הפוגש מערכת חיסון שהוחלשה על ידי אישיות או נפש במשבר, בלחץ ובמותשות לאורך תקופה ארוכה. הארוע משאיר את מערכת העצבים פגועה באופן כמעט משתק בצורה שאינה מובנת עד היום ושלא ניתנת לריפוי באופן יחסית מהיר. ישנם עדויות נוספות שיכולות לחזק את הכיוון הזה: הפגיעה בגוף היא מערכתית ויכולה לכלול סימפטומים שונים לסירוגין שלכולם קשר הדוק למערכת העצבים – מעי רגיז, הפרעות שינה, ערפול, כאבים נודדים בכל הגוף, נימול, טכיקרדיה, כאבי ראש וסחרחורות, תחושות המדמות התקף חרדה וכמובן העייפות שמקורה כנראה בתקשורת לקויה בין מערכת העצבים ובין השרירים עצמם.

אחד הדברים שנמצאו יעילים לשיכוך פיברומיאלגיה ותסמונת התשישות הכרונית הם כל אותם כדורים המעלים את רמת הסרוטונין וחומרים אחרים שבעקיפין מרגיעים גם את מערכת העצבים, אולם לא פותרים את הדלקת עצמה. כמו כן, פעילות גופנית מדודה המעודדת הפרשת אנדורפינים משככת את התסמונת במידה מוגבלת. גם העונתיות וההתקפים החוזרים של המחלה מעלים את החשד שלפנינו הפרעה דלקתית כפי שנצפה אצל חולים בדלקת פרקים הסובלים במיוחד בחילופי עונות. אצלי ואצל חולים רבים המחלה התפרצה בתחילת החורף בסביבות דצמבר, ובכל שנה מאז ישנה נסיגה מסוימת בתאריך זה. החשיבות בהבאת דברים אלו גם אם לא הוכחו מדעית, היא לפתח מודעות לשורשי המחלה – מודעות שיכולה להוות מקור נחמה כלשהו בהתמודדות עם אי הודאות הבלתי נסבלת, ועם הספק שיכול לחלחל לתוך הואקום שנוצר בהעדר השערה כלשהי, במיוחד בתקופות של נסיגה המאפיינות את התנהגות המחלה.

השימוש במונח "אוטונומית" בהקשר של מערכת העצבים הדורכת את הגוף למצב פעולה מחד (סימפטתית), ומרפה את הגוף מאידך (פארה – סימפטתית), מרמז כי לאדם אין שום השפעה ישירה על מערכת זו. בהיבט הפיזיולוגי הטהור הדבר נכון, אולם בהיבט הנסתר של חיבור גוף – נפש יש לאדם יכולת רבה להשפיע על תפקוד המערכת האוטונומית ולהחזיר אותה לאיזון. לפיכך, מעבר להיבטים הפיזיים ולאפשרויות הטיפול המוגבלות בהם, קיימים היבטים מנטאליים ורגשיים שמהווים כר פורה לעבודה תרפויטית. אחד המאפיינים האישיותיים של חולי תסמונת התשישות הכרונית ופיברומיאלגיה היא רגישות וערנות גבוהה לעצמם ולסביבתם. כמי שמטפל היום באנשים, רגישות זו היא מתנה בעבורי. אולם רגישות גבוהה גם יכולה להיות חרב פיפיות לכל מי שניחן בה אם משתמשים בה לא בחוכמה, ובכך להביא את מערכת העצבים אל קצה גבול היכולת שלה. בעיניי, התסמונת היתה דרכו של הגוף שלי לומר את מה שלא הייתי מודע אליו כלל או התכחשתי אליו – אני במקום הלא נכון בשבילי, אני הולך נגד הטבע שלי, אני מחזיק בבטן, אני לא מקשיב לעצמי, אני לא מגיב נכון, אני לא יודע לשמור על עצמי וכו’. אני מניח שלכל חולה יש את נסיבות החיים שלו ואת המשמעויות של המחלה בעבורו. אין הכוונה פה חלילה להפנות אצבע מאשימה לעצמי או לכל חולה אחר. רוב בני האדם אינן חיים במודעות עצמית גבוהה ורחוקים פעמים רבות ממאווייהם ומקולם הפנימי מבלי שתסמונת התשישות תפרוץ אצלם. אולם לאלו שכן איתרע מזלם, יש כנראה נטיה גנטית כפי שהמטען הגנטי של אחרים מוביל אותם לבעיות רפואיות משלהם. העבודה האישית אם כך צריכה להעשות באמפטיה, בקבלה עצמית ובסליחה לעצמנו ולסובבים אותנו.

אין לי מילים חזקות מספיק לתאר עד כמה אני תומך בטיפול נפשי בשנים הקריטיות של המחלה ובכלל. חולים בתסמונת התשישות הכרונית ובפיברומיאלגיה צריכים להבין כי מה שהחליש את גופם ואיפשר למחלה להתפרץ היא נפש שלא ידעה להביע את עצמה בדרכים אחרות אלא בגוף. רגשות, חרדות, כעסים ולחצים שלא באו לידי ביטוי באופן בריא התפוצצו בגוף, החלישו אותו והיוו כר פורה לכל מיני מרעין – בישין לפגוע בגוף בצורה קשה. הטיפול נותן בין היתר מקום לאדם להבין את הגורמים הנפשיים שאפשרו את התפרצות המחלה ומלמד אותו דרכים חדשות לנהל את עצמו – את רגשותיו ומחשבותיו, ולתעל אותם למקום אחר ולאו דוקא לגוף.

ברגעים שהגוף קורס, הרוח יכולה להחזיק אותו. אני מוכרח להודות שהיו רגעים שהייתי כל כך מיואש ומותש, שוכב על המיטה בחוסר אונים, שללא עזרת המשפחה שלי לא הייתי שומר על הרוח הזאת בכוחות עצמי. עם השנים, אותה הרוח נשאה אותי למקומות שלא האמנתי שאגיע. התחלתי לגלות בתוכי מעיינות שלא הייתי מודע אליהם כמו כתיבה למשל. כתבתי סיפורים, שירים, טורים ומערכונים שמעל הכל היו סוג של תרפיה. גם למאמר הזה ערך תרפויטי בעבורי. המשכתי לגלות עוד ועוד כישורים שלא הייתי נחשף אליהם לולא המחלה. עם השנים הפכתי למטפל בעצמי המתמחה בחולים עם פיברומיאלגיה ותסמונת התשישות הכרונית. אני מניח שלולא המחלה הייתי ממשיך בקריירה הקודמת שלי ומעולם לא הייתי פונה לעיסוק מסוג זה.

היום, כשבע שנים לאחר ההתפרצות הקשה של תסמונת התשישות הכרונית, אני אדם בריא וכמעט שלא נשארו לי סימפטומים. אמנם ההחלמה היתה הדרגתית, התמשכה על פני שנים ורצופה עליות ומורדות אבל היא אפשרית. עם השנים למדתי לכבד, להעריך ולשמור על הגוף שלי. בכל פעם שאני נזכר בתקופות בהן הייתי חלש, אני נדהם מהענווה ומהפשטות שתקופה זו הביאה איתה. כל תקופה כזו הפכה לסוג של קריאת כיוון אישית ולהתקרבות חוזרת לעצמי, במקביל לניהול חיים רגילים ככל האפשר. היא הזכירה לי להיות אסיר תודה על כל מה שיש לי בחיים, והוכיחה לי שוב, כמה מעט אני באמת צריך על מנת להיות מאושר, וכמה מעט באמת נמצא בשליטתי. תפיסה זו עומדת בניגוד אולי להלך הרוח המודרני של העולם המערבי אבל מכניסה את האגו שלנו לפרופורציות. אנחנו משחררים את האחיזה בכל מיני דברים, בין היתר ממחשבות ומציפיות, שפתאום נראים שוליים ולא עקרוניים ופשוט נהנים ממה שיש.

השימוש במילה כרונית יכול ליצור סוג של תיוג, מן אוטוסוגסטיה פנימית, בה האדם לא באמת מאמין שאפשר לצאת מזה. אני עדות חיה שאפשר לצאת מזה. המחלה שלנו אמנם נקראת פיברומיאלגיה ותסמונת התשישות הכרונית, אולם מבחינתי, הדבר היחידי שהוא כרוני, הוא הציווי שלנו להבין את עצמנו ואת המכונה שאנחנו מופקדים עליה ובכך לנסות ולהשתחרר מאחיזתה. רפואה שלמה!
 

 בחזרה לעמוד קודם



:שתף
:הרשמה לניוזלטר החודשי

 בקרו באתר הפייסבוק שלי


דף הבית | אודותיי | סוגי המפגשים | מאמרים והרצאות | אניאגרם | פיתוח ארגוני | תודות | צרו קשר


.שאלון האניאגרם והתכנים באתר פותחו ע"י רועי צור. אין להעתיק, לפרסם או להפיץ תכנים מהאתר ללא הסכמתו של המחבר ©