רועי צור
שאלון אניאגרם מפגשים קרובים רועי צור
סלוגן
התמודדות עם פרידה מבן זוג

התמודדות עם פרידה מבן זוג

כשאדם קרוב ואהוב עוזב אותנו, בין אם מדובר במוות של אותו אדם, בן-זוג שעזב בפתאומיות או בגד בנו, אנו מרגישים שעולמנו חרב עלינו, מעין מוות מאלף דקירות סכין. בשלב מסוים הסביבה משדרת לנו כי עלינו להמשיך הלאה, ואולי גם אנחנו כבר רוצים לשחרר, אולם מבפנים, כאשר אנו לבד עם הראש על הכר, אנו מרגישים כי החוויה עדיין בעיצומה, ונראה כי לא התקדמנו אפילו צעד אחד בדרך להחלמה. כשמזכירים את המילה טראומה מתכוונים בדרך כלל להלומי קרב, נפגעות תקיפה מינית, או אירוע קשה אחר, לא מייחסים אותה בדרך כלל לפרידות. אולם חוויות טראומטיות יכולות להתרחש גם באהבה, ופרידה מאדם קרוב היא אולי החוויה הכואבת ביותר בחיים. הבנה של האופן שבו פועלת הנפש במצבי טראומה יכולה להקל על ההתמודדות שלנו גם במצבי פרידה. בטור זה על "הלומי אהבה".

כולנו רגילים לחוות את המציאות ולעכל אותה במנות קטנות. העולם מסתובב ומשתנה תדירות אבל האיטיות שבה הוא עושה זאת, מאפשרת לנו להמשיך ברצף החיים מבלי להיטלטל יתר על המידה. טראומה לעומת זאת, היא אירוע שמפגיש אותנו עם מציאות חדשה בבת-אחת, בזבנג. פרויד שאל את המילה טראומה מתחום הרפואה שם היא משמשת לתיאור אירוע פתאומי שקורע את הרקמה הפיזית של הגוף. במובן הנפשי זהו אירוע שיוצר קרע בנפש: "אף פעם איננו כה חסרי הגנה מול סבל, כפי שאנחנו כאשר אנו אוהבים. אף פעם איננו כה עצובים וחסרי ישע כפי שאנחנו כאשר איבדנו את מי שאהבנו, או את אהבתו" אמר פרויד. מחקרי מוח מראים כי אותם אזורים במוח שהפעילות שלהם קשורה לחוויה של כאב גופני מופעלים גם בזמן שאנו חשים כאב נפשי, לכן כאב הפרידה דומה מאד לכאב פיזי ממשי. אירוע טראומטי פוגע בשתי אשליות חשובות שעוזרות לנו לשמור על בריאות נפשית. האחת היא שיש לנו שליטה מסוימת במציאות, והשנייה היא שאנחנו לא לבד בעולם. "לי זה לא יקרה" היא ביטוי לתחושת השליטה שלנו בעולם. כשאנו יוצאים מהבית לדוגמא ואומרים ליקירנו "להתראות", ברור לנו שאנו נחזור הביתה בשלום, תוך כדי שאנו מכחישים את העובדה שחלקנו לא תמיד חוזר. טראומה מפוצצת את הבועה האשלייתית הזאת ואנו נוכחים לדעת ששליטתנו בעולם היא למעשה פיקטיבית. בנוסף, כאשר אנו חווים אירוע טראומטי, אנו מגלים תחושה של בדידות קיומית שמציפה אותנו נוכח ההבנה שאף אחד לא יכול להבין, או להיות איתנו במקום הכואב הזה, זה רק אתה והכאב האישי הבלתי נתפס שלך.

אירוע טראומטי משפיע על הגוף ועל הנפש שלנו בעת ובעונה אחת. הגוף שלנו מגיב לאירוע דרך המערכת שערוכה להתמודד עם סכנות: הילחם-או-ברח. מערכת זו בנויה ל"ספרינטים", כלומר למרחקים קצרים, אולם אירוע טראומטי תוקע את הגוף במצב של עוררות גבוהה לאורך זמן, מעין סוג של מרתון. אצל אנשים שחוו פרידה באופן טראומטי אפשר לראות עוררות גופנית וחושית גבוהה, חרדה, חוסר שקט וצורך לשחרר אנרגיה שנצברה בגוף. כשהנפש מעבדת את האירוע הסימפטומים הגופניים הללו בדרך-כלל נעלמים, אולם אצל אנשים מסוימים הדבר יכול לקחת זמן רב יותר כיוון שהם פגיעים יותר לפרידה. יש לכך שתי סיבות עיקריות: ראשית, יש בטראומה מרכיב פרשני – אנשים חווים אירועים שונים בעוצמה שונה. מה שקשה מאד לאחד אינו קשה בהכרח לאחר. שנית, יש אנשים עם רגישות גבוהה לפרידה, אם זה בגלל דפוס היקשרות חרד או בעקבות פרידות קשות בעברם. הדבר אף הופך קשה יותר במידה והיו מרכיבים לא פתורים או לא ממומשים עם האדם שעזב. כשזה נוגע לפרידות אין חיסון, כלומר פרידות קודמות לא רק שלא מחסנות את הנפש, אלא אף מעלות את הסיכוי שנחווה את הפרידה באופן קשה יותר.

הסימפטומים בטראומה מתחלקים לשלוש קבוצות עיקריות. קבוצה ראשונה היא ה"חוויה מחדש", שזה אומר שהאדם חווה כאילו מחדש, באמצעות מחשבות וזיכרונות, חוויות מכאיבות הקשורות לפרידה. גירויים סנסורים ניטראליים כגון צלילים וריחות, כאילו זורקים את הגוף חזרה לתוך הטראומה. מוסיקה יכולה להזכיר לנו תקופות מסוימות מעברנו עם אותו אדם, ומקומות מסוימים יכולים לעורר תחושות פיזיולוגיות כאילו האדם ממש לצידנו. לעיתים אפשר לראות שאנשים משחזרים עם בני-זוג חדשים את מערכת היחסים הטראומטית מהעבר כך שהאירוע הופך רודפני ומייסר. הקבוצה השנייה היא "עוררות יתר", שזה אומר שהגוף שלנו מתקשה לחזור לשיווי משקל ולמצוא מנוחה. אנו מגיבים בעצבנות לאחרים, בתוקפנות ובאימפולסיביות. הגוף מרגיש כאילו הוא בלי עור, חשוף באופן כזה שכל אמירה של מישהו אחר שלא מבין אותנו רק מעצבנת אותנו עוד יותר. בנוסף, השינה שלנו נפגעת כיוון שקשה להירדם עקב הנסערות, מה שמוביל לשימוש לרעה בחומרים מרגיעים כדוגמת סיגריות, גראס ואלכוהול בכדי להרגיע את הגוף. לכן מעבר לטיפול הנפשי שתכף נדבר עליו חשוב לשלב עבודה גופנית בטכניקות של נשימות, הרפיות ופעילות גופנית מתונה. הקבוצה השלישית היא "הימנעות", שזה אומר שאנו פחות ופחות מתעניינים במה שקורה בעולם החיצוני ומקיפים את עצמנו בבועה של ניתוק רגשי, אדישות ואיבוד עניין. תחושת הלבד שדיברנו עליה קודם מתעצמת וגורמת לנו גם להרגיש לעיתים ניכור, חוסר חיבור וחוסר שייכות. מעין תחושה ששום דבר לא באמת משנה לנו. אדם שעבר פרידה כואבת למשל יכול לצמצם את ניסיונותיו להתחיל מערכת יחסים חדשה ויימנע מלצאת ולהכיר בני-זוג פוטנציאליים אחרים. ישנם גם דרכים אחרות ויותר מעודנות להימנע, לדוגמה למצוא בן-זוג חדש שמידת האהבה או המשיכה אליו קטנה יותר ובכך לנסות ולהימנע מפגיעה חוזרת.

אז מה עושים? להתמודדות עם טראומה יש שני מרכיבים חשובים שהולכים יד ביד: האדם והסביבה. אצל האדם היכולת להיעזר במעגלי תמיכה היא חשובה מעין כמותה, בין אם זה חברים קרובים, בני משפחה תומכים, או טיפול פסיכולוגי. אולם טראומה של יחסים פוגעת באמון, ביכולת ובמוכנות של האדם להיעזר דווקא במקום שבו שהוא הכי נזקק. האדם הפגוע יכול לשאול את עצמו למשל מה יעזור לי לדבר על זה? האם זה לא יגביר את הכאב? תחושת הבריאות הנפשית שלנו קשורה באופן שבו אנו חווים את העצמי שלנו כרצף מתמשך של זמן, משמעות ומקום. ההגדרה של טראומה, היא קטיעה של קו הרצף של החיים על-ידי אירוע עוצמתי שמטלטל את הנפש שלנו, זהו אירוע שמבודד ומפרק, לכן יש חשיבות רבה לכל פעילות שמאחה. אחת הדרכים לאחות היא באמצעות ביטוי רגשי שעוזר לנו להפחית את האימה, ולמצוא סדר, היגיון ומשמעות בדברים. המטרה היא להחזיר רצף מובן של חיינו, כמו גם לתפוס בעלות על הדברים שמפחידים אותנו ושאינם בשליטתנו. לכן חשוב לקחת את הזמן בכדי לאסוף ולחבר את כל החלקים של הנפש שהתפזרו, ולעשות את זה בקצב הנכון לך, כיוון שכל אחד מתמודד אחרת.

המרכיב השני, תגובת הסביבה, חשוב לא פחות מבחינת היכולת לנבא התמודדות והחלמה. ככל שהאדם חווה את הסביבה כמאפשרת, נותנת לגיטימציה, ומזדהה עם המצוקה שלו, הקושי שלו להתמודד עם האירוע פוחת. אנשים שרוצים לסייע מאיצים באדם להמשיך הלאה, אולם תגובה כזו רק הופכת אותו לעוד יותר בודד ממה שהוא. הדבר האחרון שכדאי לעשות זה לומר לאדם "יאללה צא מזה". הדרך הטובה ביותר להוציא אדם מתוך הרגשה מסוימת היא לתת תוקף למה שהוא מרגיש בכדי לעזור לו לאחות את הפצע. כל אחד מרגיש אחרת במקומות האלה, וכל אחד זקוק למשהו אחר. אחד זקוק למילים והשני דווקא לנוכחות שקטה כפי שכתבה המשוררת עידית ברק: ״עַד שֶׁלֹּא תֵּשֵׁב בַּמְּעָרֶה, לֹא תָּבִין אֶת הָאִישׁ הַיּוֹשֵׁב בְּתוֹכָהּ. אַתָּה צוֹעֵק לוֹ צֵא, וְהוּא אֵינוֹ יוֹצֵא. הָעֲנָנִים עוֹצְרִים, צִפּוֹר פָּסְקָה תְּעוּפָתָהּ, אֲפִלּוּ הַבְּרוֹשִׁים מַרְכִּינִים רֹאשָׁם, צוֹעֲקִים, וְהוּא אֵינוֹ יוֹצא. אַתָּה מִתְקָרֵב לְאַט נִכְנָס וּמִתְיַשֵּׁב לְיָדוֹ, הוּא מוֹשִׁיט לְךָ אֶת יָדוֹ וְאוֹמֵר: כַּמָּה יָפִים הֵם הַדְּבָרִים שֶׁלֹּא אָמַרְתָּ״ להיות עד לאירוע קשה שאדם עבר היא זכות גדולה כמו גם אחריות גדולה. סביבה מיטיבה עוזרת לאדם להחזיר בטחון דרך הכרה בחווייתו, ולשחרר אותו מחלקים תוקפניים כלפי עצמו שהטראומה נטעה בו וממשיכים לרדוף אותו.

  בחזרה לעמוד קודם 

 בקרו באתר הפייסבוק שלי
הרשמה לניוזלטר החודשי
שתף

דף הבית | אודותינו | סוגי המפגשים | מאמרים והרצאות | אניאגרם | ייעוץ ארגוני | גישור | צרו קשר


© שאלון האניאגרם והתכנים באתר פותחו ע"י רועי צור. אין להעתיק, לפרסם או להפיץ תכנים מהאתר ללא הסכמתו של המחבר. | בניית אתר: אנימה | עיצוב: שירה עיצוב גרפי