שאלון אניאגרם מפגשים קרובים רועי צור
סלוגן
דף הבית אודותינו סוגי המפגשים מאמרים והרצאות אניאגרם ייעוץ ארגוני גישור צרו קשר

קבלת החלטות: על החיים ועל המוות

סביר להניח כי הקורונה לא תפגע ברובנו, אולם הפחד ממנה כבר חלחל לתודעה של כל אחד ואחד מאיתנו. הקורונה מעמידה אותנו אל מול העובדה שרבים, במיוחד הצעירים שבינינו, נוטים להדחיק, והיא שאנו חלק מהטבע, ושכולנו נמות יום אחד. כולנו כמובן מבינים את זה, אבל מעטים הרגעים כמו בימים אלה שאנו גם מרגישים את זה. ימים שגורמים לנו להרגיש בלשונו של גרוסמן שאנו "נופלים מחוץ לזמן", אותו הזמן הרגיל, היומיומי, כזה שעובר בניחותא ונותן לנו תחושה שאנחנו מעל הטבע, בעלי זמן בלתי מוגבל, נצחיים. רגעים כאלה מטלטלים ככל שיהיו הם נדירים בחיינו, אך חשובים מעין כמותם, ומוטב לנו אם נעצור לרגע ולהרהר בהם. על המשמעות העמוקה של משברים קיומיים בחיינו.

"קח אותו לאט את הזמן, העולם עוד יחכה בחוץ" שר גידי גוב למתבגרים בתוכנית "עניין של זמן". מתבגרים מתפתים להאמין בכל מיני דברים, בין היתר שהם עמידים ומוצקים כמו העצים והבניינים שבחוץ, ובעיקר שהם מעל הזמן. מנה של נרקיסיזם בריא עולה משורות השיר, בריא כיוון שאם החשיבה שלהם הייתה יותר ריאלית וטראגית, אולי הם לא היו מצליחים להיות מרוכזים כל-כך בעצמם בשביל לבנות את זהותם. אולם אהוד מנור מסיים את הבית במשפט "שתי דקות לפני ההתפכחות". אנחנו חרדים מרגעי התפכחות – מישהו קרוב אלינו מת, אנחנו מעורבים בתאונת דרכים, או מקבלים בשורה לא טובה מהרופא. אירועי חיים כדוגמת אלה מזכירים לנו, שכרגע לפחות אפשר לנצח את הזמן רק בשירים. המוזיקה היא אלמותית, אנחנו לא. העניין הוא שכולנו משלמים את מחיר האשליה הזאת, לא רק צעירים. אנחנו מתקשים להיפרד מבן-זוג שמאמלל אותנו, לא מפסיקים התמכרויות שמסיטות אותנו מהמטרות האמיתיות בחיינו, תקועים באותו מקצוע בינוני, ומאריכים את הלבדיות שלנו אל מעבר לגיל ארבעים. כשתפיסת הזמן בלתי מוגבלת, אנחנו יכולים לדחות החלטות חשובות בחיים, ולהמשיך בחיינו כאילו שום דבר נורא לא באמת קורה. הנה, עוד יום עבר והכל נשאר אותו הדבר.

משל בודהיסטי מספר על נזיר צעיר ששואל את מורו "מה בעצם ההבדל הגדול ביני ובינך?", המורה הצביע על כוס הזכוכית שניצבת לפניו ועונה "בשבילי הכוס הזאת כבר שבורה". אם נתייחס אל חיינו כאילו הם כבר הסתיימו, נוכל להתייחס לעצמנו כאל מבקרים בעולם הזה, ולהחזיק בתודעתנו לא רק את היומיום השגרתי, ואת מה שנאכל לארוחת ערב, אלא גם את ההבנה הטראגית שהכוס יכולה להישמט מידינו בכל רגע ולהישבר. להימנע מלקבל החלטות או לערוך שינויים בחיינו, כמוה כשמירה אובססיבית על הכוס שלא תישבר, במקום להבין שמתישהו זה יקרה בלאו הכי, ולכן מה שנותר זה להשתמש בה. כאשר אנחנו עוברים באובססיביות אדם אחר אדם בטינדר, אנחנו מנסים לשמר את האשליה הנעימה שהאפשרויות לעולם לא יגמרו. כשאנו נשארים עם בן-זוג שלא מתאים לנו מתוך הרגל, אנחנו מעדיפים את המוכר והנוח מאשר את הכאב שבשיברון הלב. אולם אם היינו חיים בתודעה יותר טראגית שהחיים הם בלאו הכי שברון לב שמחכה מעבר לפינה, סביר להניח שהיה לנו יותר קל לגייס את הכוחות ולעזוב. הקורונה היא לא מצב רגעי שאחריו נחזור לאשליית העדר הפגיעות, היא שם כל הזמן רק בשמות אחרים: סרטן, התקף לב, תאונת דרכים... המוות מלחך את החיים כל הזמן גם אם נדמה לנו שלא.

אנשים רבים מתים משעמום בבידוד, מחפשים במה להעסיק את עצמם רק בכדי לא להיות לרגע לבד עם עצמם. לאכול, לעשן, לראות טלוויזיה מהבוקר עד ערב, העיקר חלילה שלא לפגוש את עצמם בתוך כל השקט הזה. מורים רוחניים מבקשים מאיתנו השכם וערב לעצור לרגע את המרוץ המטורף ולהתבונן פנימה. בימים אלה ניתנה לנו אפשרות נדירה כיוון שהחיים נעצרו בשבילנו. מה שנותר לנו הוא לשבת לרגע ולהרהר בחיינו. כדי לסייע לעצמכם בכך נסו דווקא להגביר את המודעות למוות באמצעות הטכניקות הבאות: חישבו לדוגמה מה הייתם רוצים שייכתב על המצבה שלכם? או דמיינו את מותכם: היכן זה יקרה? מתי? כיצד זה יקרה? אם אתם מתמודדים עם קושי לקבל החלטה מסוימת ציירו קו ישר על דף. בקצה אחד רשמו את המילה "לידה", ובקצה השני את המילה "מוות". ציינו היכן לדעתכם אתם נמצאים עכשיו על הקו. לאחר מכן קצרו את התקופה שנשארה לכם על-ידי כך שתקדמו את ה"מוות" קרוב יותר לנקודה הנוכחית שבה אתם נמצאים על הקו. האם הרגשתכם השתנתה? האם הדילמה שלכם נוטה כעת יותר לכיוון אחד? יש משהו מאד מתעתע בדילמות, כיוון שאנו צריכים לבחור בין שתי אלטרנטיבות שכרגע נראות לוקות בחסר או רחוקות משלמות, ולכן אנו מעדיפים פשוט לשבת על הגדר. אולם זכרו, החיים לא מאפשרים לשבת על הגדר, הם אינם עוצרים לרגע, והחשבון יוגש לכם במוקדם או במאוחר.

משברים מייצרים חרדה, וחרדה תמיד מעוררת בהלה הקשורה למוות. בתגובה לבהלה הזו, מתעורר אצל רבים פרץ מפתיע של חיות ואנרגיה לא מוסברים. אחד הביטויים של אנרגיה זו לדוגמה היא האנרגיה המינית. מין הוא סוג של התנגדות למוות, הוא מייצר חיים חדשים, ובכך הוא מנסה להביס אותו. אין זה מפתיע שזוגות רבים, למרות הקושי בבידוד ונוכחות הילדים, יקיימו יותר יחסי מין, כפי שרווקים רבים יגלו תאבון בריא לאוננות ולצפייה מוגברת בפורנו. ביטוי נוסף של האנרגיה הזו שכיחה במיוחד אצל אנשים שהנטייה הבינאישית שלהם היא כמיהה להתמזגות עם האחר, לחיבור עמוק ולאהבה רומנטית ואידיאלית המצמצמת את המרחק הקיים בין שניים למינימום. התמזגות, או הכמיהה הלא מודעת אליה, בין אם זה עם אדם אהוב, מטפל, מורה או ישות אלוהית, מאפשרת לנו הגנה, בטחון ורגיעה. אולם כשאדם נוטה לוותר על עצמו או על האוטונומיה שלו, הוא חווה גם סוג של מוות נפשי. האנרגיה הפתאומית המתפרצת עם הבהלה למוות אם כן, היא אנרגיית חיים נגדית שבאה לשמור על האוטונומיה שלנו, ועל החלק החי שבתוכנו שלא היינו קשובים אליו מספיק ביומיום. יש לכך צורות ביטוי שונות, יתכן ובתקופה זו נרגיש חזקים יותר ובעלי תאבון בריא יותר לחיים, נרגיש שקל לנו יותר לשים בפרופורציות או להתעלם לחלוטין ממה שלאחרים יש לומר על הבחירות שלנו, או שנבחר באפיקי צמיחה שונים: קירבה אמיתית מתוך נפרדות בריאה, התבגרות, ועריכת שינויים עם הסובבים אותנו דרך ביטוי של חשיפה אישית ופגיעות.

החופש ללכת אחרי הקול הפנימי שלנו הוא בעיני הביטוי העיקרי של יצר החיים המנוגד למוות. אולם התאווה האנושית לחופש היא הרבה יותר מורכבת ואמביוולנטית מכפי שנראה. לכאורה האדם צמא לחופש והוא נאבק עליו בחירוף נפש, אולם חופש אמיתי מעורר בנו גם חרדה רבה, כיוון שהוא מעמיס על כתפינו את כל האחריות על חיינו. מוזר ככל שזה נשמע, יש נחמה מסוימת בכך שהממשלה תצר את צעדינו ותמנע מאיתנו ללכת מעבר למאת המטרים המורשים, מאשר שנצטרך להחליט לבד מהו בדיוק המרחק הבטוח ומהו המסוכן לנו. כוחות חזקים מאיתנו (או שמציגים את עצמם ככה) מאפשרים לנו להסיר אחריות, ולהעבירה אליהם בשביל כמה רגעים של נחמה. הרבה יותר קל להגיד לבן-זוגנו "אני לא יכול" כי אין לי חופש, מאשר להיאלץ לומר "אני לא רוצה" כשיש לי חופש. המכור יגיד שכוחות חזקים ממנו שולטים בו, התלותי יגיד שכוח המשיכה של האחר חזק ממנו, האלים יגיד שהאחר הביא אותו למצב הזה וכו'. חווית התלישות שאנו עדים לה בימים אלה היא הזדמנות מצוינת לעורר את המודעות לחופש ולאחריות. כאשר הקרקע מתערערת מתחת לרגלנו ואיתה המבנים החברתיים והפסיכולוגיים שמאכלסים את תודעתנו, וכאשר מנהיגים מבולבלים מוצאים את עצמם חסרי אונים כמונו, אנו מבינים ומרגישים את הקיום הפרטי שלנו ביתר שאת. העובדה אותה אנו נוטים לשכוח בזרם החיים היומיומי, היא שאנו יוצרים במו ידינו את עולמנו, באופן כזה שהוא נראה לכאורה בלתי תלוי בתהליך היצירה שלנו, אלא מושפע יותר מגורמים חיצוניים לנו, כמו השפעתה של הסביבה. בימים אלה הגורמים הללו מאבדים קצת מאחיזתם בנו ומאפשרים לנו לגלות את עצמנו מחדש. כדאי שתנצלו זאת לטובתכם.

אולם כמו כל דבר בחיים, גם לאומץ ללכת אחר הקול הפנימי יש מחיר בדמות הבדידות. והבדידות הקיומית הזו, שרבים טועים בה ומבלבלים אותה עם בדידות חברתית, כל-כך מאיימת, עד כדי כך שהיא מונעת מאיתנו לעזוב את המוכר והבינוני ולצאת לדרך חדשה. אותה דרך חדשה לא בהכרח אומרת כי עלינו לעזוב אדם או מקום עבודה מסוים, אלא דווקא למצוא דרכים חדשות לעזוב את הטריטוריה התוך-נפשית המוכרת לנו מזה שנים, שדרכה אנו מביאים עצמנו לקשרים. אנחנו יכולים להעז להתקרב באמת מתוך ההבנה שתמיד נהיה קצת בודדים, להעז להיות יותר פגיעים ולהרגיש תלויים בבן זוגנו, או להעז להרגיש שאנו משמעותיים וחשובים, ולהגביר את קולנו בתוך יחסים מבלי הפחד לאבד את האחר, כיוון שבסופו של דבר כבר איבדנו אותו, בדיוק כמו את הכוס.

  בחזרה לעמוד קודם 



:שתף
:הרשמה לניוזלטר החודשי

 בקרו באתר הפייסבוק שלי


דף הבית | אודותינו | סוגי המפגשים | מאמרים והרצאות | אניאגרם | ייעוץ ארגוני | גישור | צרו קשר


.שאלון האניאגרם והתכנים באתר פותחו ע"י רועי צור. אין להעתיק, לפרסם או להפיץ תכנים מהאתר ללא הסכמתו של המחבר ©