שאלון אניאגרם מפגשים קרובים רועי צור
סלוגן
דף הבית אודותיי סוגי המפגשים מאמרים והרצאות אניאגרם פיתוח ארגוני תודות צרו קשר

לעזוב או להישאר: על שינויים בחיים

כל מי שקפץ בנג'י או צנח צניחה חופשית, מכיר את ההרגשה השמורה לרגע שאתה עומד על סף הדלת או המקפצה, וצריך לדחוף את עצמך קדימה. הרוח מכה בפנים, אבל זה כלום לעומת המחשבות שהורגות אותך מבפנים: האם לקפוץ או להישאר במקום? אנשים רבים מתחבטים בשאלה דומה בהקשר למערכות היחסים שלהם, ויש כאלה שגם אחרי שהם כבר "קפצו", כלומר עזבו, נתקפים בבהלה ומתחרטים על ההחלטה. בטור זה על הקושי לעזוב, להרפות ולהמשיך הלאה.

"עזוב, אין מציאות בחוץ", "יאללה עדיף ציפור אחת ביד, מאשר שתיים על העץ", "בחייך, אין שום דבר מושלם", כל מי שאי פעם רצה לעזוב מערכת יחסים, או לעשות שינוי, ודאי שמע גירסה כזו או אחרת של המשפטים הנ"ל. לכל אחד מאיתנו יש מה לומר למי שרוצה לעשות שינוי (לעיתים גם מסיבות אישיות כגון קנאה). לעיתים יש צדק בדברים, כל מקרה לגופו, אולם במישור הרגשי, מאחורי אמירות אלו מסתתר לא פעם הפחד העמוק משינוי. כשאנו עוזבים, אנו עושים זאת בשם התקווה למשהו טוב יותר, בעוד שאנו נאלצים לוותר על משהו שכבר קיים. אנו נאלצים לשחרר אחיזה ממה שכבר יש לנו, מבלי שיש לנו עדיין משהו או מישהו חדש להיאחז בו. ואם זה לא מספיק, אנו נאלצים לחיות עם הפרדוקס שבהתחלה, שינוי לא גורם לנו להרגיש טוב יותר, אלא להיפך, הוא דווקא גורם לנו להרגיש הרבה יותר רע! ככה זה בטבע, כדי שמשהו ייוולד, משהו אחר צריך למות, ובני-אדם הם חלק מהטבע, גם אם הטכנולוגיה גורמת לנו להרגיש שונים. ריגושים, ציפרלקס, רשתות ביטחון, לא חשוב מה, לעולם לא נצליח להתחמק משינוי ומהכאב הבלתי-נמנע שהוא מביא עימו.

לא פלא אם-כן שאנו מעדיפים את המוכר והנוח, על פני האפשרות לחיים מלאים יותר, ומי ששונא סיכון בוודאי יתרץ זאת עם אמירה כגון "עם אפשרות או תקווה לא הולכים למכולת". אז בואו נרד לעומק העניין המרכזי בפחד משינוי: אי-ודאות. בני-אדם הם חובבים גדולים של שליטה, שליטה גורמת לנו להרגיש בטחון. זוהי חוויה הישרדותית שהמוח מתגמל אותנו בעבורה. אחת הסיבות למשל שאנו מפחדים מהמוות, היא לא בהכרח בגלל שלא נהיה כאן, אלא בגלל אי-הודאות והספק שהוא מציב בפנינו – אי אפשר לשלוט במתי הוא יגיע, ואף אחד עוד לא חזר לספר מה יש אחריו. מה שכן מקנה לנו הרגשה של שליטה הם הרגלים ושיגרה. לא מזמן נתקלתי באימרה המשעשעת הבאה: "מסורת היא עוד דרך של אנשים מתים לשלוט באנשים חיים", ובפרפרזה לענייננו – הרגל הוא דרך של העצמי המוכר שלנו, לשלוט בעצמי שאנו רוצים להיות. להישאר עם בן-זוג מתוך הרגל הוא ביטוי של פחד, וכשאנו מפחדים, אנו מוכנים ללכת רחוק מאד בכדי לחפש קצת נחמה – אלוהים, קונפורמיזם, הצמדות לבן-זוג שאנו כבר לא אוהבים, אנו מוכנים להקריב את עצמנו ואת החופש שלנו, רק שחלילה לא נרגיש את טעמה המר של הבדידות.

אולי זה ישמע מפתיע, אבל להבנה הזאת יש קשר הדוק לפגיעות. לאנשים המפחדים משינוי יש קושי עצום לשים את עצמם במקום פגיע, מול עצמם, מול אחרים ומול הייקום. למה הכוונה? פגיעות היא היכולת לחיות את חיינו בלב שלם, כפי שאנחנו, על כל מי שאנחנו, גם על הצדדים השבריריים והלא-מושלמים בתוכנו. ויחד עם זאת לקחת סיכונים, להיחשף לחיים, ולהסכים לחיות עם מידה של עמימות ואי-ודאות. כשגבר אומר ראשון לאהובתו "אני אוהב אותך", הוא שם את עצמו במקום פגיע. כשאנו יוזמים יחסי-מין עם בן-זוגנו אנו שמים את עצמנו במקום פגיע, אפילו אחרי שנים של נישואים, וכשאדם רוצה לעזוב מערכת יחסים הוא שם את עצמו במקום פגיע. אצל רוב בני האדם, פגיעות מתקשרת לחולשה, אולם חולשה ופגיעות הם שני דברים שונים בתכלית. חולשה היא חוסר היכולת להתמודד עם מה שהחיים זורקים לעברנו, בעוד שפגיעות, היא דווקא היכולת לצור בתוכנו מרחב לאותם דברים, מבלי להיבהל ולהימנע.

מדוע פגיעות כה מפחידה? בהקשר של מערכות יחסים הרגש העיקרי שמבהיל אותנו הוא בושה. בושה היא אותה הרגשה עמוקה שיש בי משהו לא מספיק טוב, לא ראוי לאהבה. ולפיכך אם אעז לחיות את חיי באופן אותנטי, על-פי האמת שלי, יתכן ולא אצליח, ואז תהיה זו הוכחה לאמונות העצמיות המזינות את בושתי – הנה, אולי אני באמת לא ראוי ליותר? פגיעות לעומת זאת, היא המוכנות להסתכל לבושה בעיניים – זו שאומרת לנו שאם נעזוב, לא נמצא מישהו טוב יותר כיוון שאנו לא באמת ראויים – ולהפסיק לפחד ממנה כל-כך. בושה פורחת על מצע של הסתרה, לפיכך אדם הנשאר במערכת יחסים שכבר ברור שהסתיימה, מתבוסס בבושתו, כיוון שהוא ממשיך להסתיר את עצמו מעצמו. גם אם הוא מתנחם בתחושת שייכות לבן-זוגו, זוהי תחושה מזויפת, כיוון שתחושת השייכות שלנו לעולם לא תהיה גדולה יותר מתחושת החיבור שלנו אל אחרים, אך קודם אל עצמנו. כל מי שמחפש להרגיש "שייך" באמצעות התאמת עצמו לאחרים, חיפוש אישורים חיצוניים או ריצוי, בוודאי מכיר זאת היטב. שייכות אמיתית נובעת קודם כל מאותנטיות ומחיבור אל עצמנו.

מהו חיבור אל עצמנו? חיבור אל עצמנו, בדומה לחיבור לאחרים, קשור ביכולת לראות ולהקשיב לרגשות שלנו בלי שיפוטיות. זה אירוני אבל בכדי לעזוב מישהו או משהו בעולם החיצוני, נדרש מאיתנו להתחבר לעולם הפנימי. ולהפך, הקושי לעזוב בעולם החיצוני נובע מהעדר חיבור לעולם הפנימי. להיות מחובר זה קודם כל להסכים לחיות על-פי הסיפור שלנו, גם אם הוא קשה לנו, כואב לנו, או חושף אותנו לביקורת מהסביבה. כשאנו מפחדים "לקפוץ", אנו בעצם מפחדים מעצמנו, כיוון שאנו מטילים ספק בזכות שלנו להרגיש את מה שאנו מרגישים, גם אם זה שם אותנו במקום פגיע מאד מול החיים. ומי שלא מסכים להיות פגיע אל מול החיים, ללכת במסע חייו זמן מה לבד, לא יוכל לעולם לעזוב מערכת יחסים או כל מקום אחר, כיוון שהוא זקוק לאחר בכדי להרגיע את עצמו, לגרום לו להרגיש שהוא בשליטה, ולשכך את פחדיו.

אלו שמתלבטים חושבים שהבחירה האם לעזוב או להישאר, תלויה ברשימה של "הפלוסים" מול "המינוסים" הנכתבת ונמחקת במוחם תדירות, בניסיון להגיע לתשובה חד-משמעית. אולם זוהי אשליה, כיוון שאין אמת מוחלטת, החלטות גורליות הן לעולם לא חד-משמעיות, תמיד יהיה בהם מידה של אמביוולנטיות, עמימות וספק. עצב או צער בעקבות הדברים הטובים שאנו משאירים מאחור, יחד עם הרעים, הם ביטוי של הסתכלות בוגרת על המציאות, לא סימן שאנו עושים טעות. כאשר אדם אינו מסוגל או לא רוצה להכיל את הכאב הזה, הוא מנסה לפצל את העולם, כפי שילדים לעיתים עושים, בין רע מוחלט וטוב מוחלט. הוא מסתכל על רשימת "המינוסים" ומדחיק את רשימת "הפלוסים" בכדי שיוכל להתנחם בכך שהוא עוזב רק דברים רעים. אולם עמדה זו סופה לנחות אל קרקע המציאות, ברגע שיצופו חזרה גם הדברים הטובים שהיו ויטרידו את מנוחתו.

כשאנו בוחרים בשינוי, אנו ניצבים אל מול האמת הקיומית, שלא חשוב עד כמה אנו אהובים או מוקפים באחרים, אנו עדיין לבד. אף אחד אחר לא יכול לקחת את האחריות על בחירותינו, זה רק אנחנו והחיים שנבחר לעצמנו, וזה מבהיל. מאד. לכן להיות אדם בוגר זה להיות ההורה של עצמנו, לקחת אחריות, ולפעול באופן שייקדם את מי שאנו יכולים וחולמים להיות. לא פעם נפגשתי עם פונים שהשתמשו בטיפול בכדי להתלבט ארוכות מבלי לקבל החלטה, אולי בתקווה שאני זה שיקבל עבורם את ההחלטה, וכך אחסוך מהם את הכאב. זוהי גם הסיבה שרבים נמשכים למנטורים כריזמטיים המדיפים תחושה של ידיעה ברורה, פונים למיסטיקנים, או פשוט מחכים לבן-הזוג שיעשה את הצעד עבורם. אולם עמדה זו מטשטשת את ההקשבה לרגשותינו, ומשלה אותנו שיש מישהו היודע את התשובה הנכונה עבורנו, אם בכלל יש כזו. ולסיום, החלק העצוב בפחד הזה, הוא שרוב השינויים שאנשים עושים בחייהם דווקא מובילים אותם בדרך-כלל למקומות טובים יותר, ובמבט לאחור הם מודים על המזל הטוב שנפל בחלקם. אבל האמת היא שיותר ממזל, מדובר באומץ, האומץ להיות אנושי, פגיע ולקחת בעלות על חיינו. בהצלחה.

  בחזרה לעמוד קודם 



:שתף
:הרשמה לניוזלטר החודשי

 בקרו באתר הפייסבוק שלי


דף הבית | אודותיי | סוגי המפגשים | מאמרים והרצאות | אניאגרם | פיתוח ארגוני | תודות | צרו קשר


.שאלון האניאגרם והתכנים באתר פותחו ע"י רועי צור. אין להעתיק, לפרסם או להפיץ תכנים מהאתר ללא הסכמתו של המחבר ©