שאלון אניאגרם מפגשים קרובים רועי צור
סלוגן
דף הבית אודותיי סוגי המפגשים מאמרים והרצאות אניאגרם פיתוח ארגוני תודות צרו קשר

כשבן-הזוג רדום ולא מורגש

אנשים רבים חיים עם התחושה העמומה אך הכואבת שבן-זוגם לא נוכח מספיק, שהוא רדום ולא מורגש. לא במובן שהוא אדם לא רגיש, בן-זוג רע או חסר אכפתיות חלילה, אלא להפך, למרות היותו בן-זוג טוב ואוהב, המגע איתו מרגיש דל, נטול רגשות עמוקים, לעיתים טכני, ונסוב סביב מטלות היומיום. בזוגיות, זה שרוצה פחות (סקס, מגע רגשי, זמן משותף..) הוא לעולם יהיה החזק יותר בקשר. וכך יוצא שאנשים המסתפקים בפחות, אינם מבינים מדוע למרות שהם אוהבים את בני-זוגם, ומשתדלים להעניק להם את מבוקשם, יוצא שאלה אינם מרוצים, מרגישים לבד, או ממשיכים לבוא אליהם בטענות. מדוע אנשים מסוימים אינם מביאים את עצמם עד הסוף? בטור זה על נתק ומגע ביני ובין האחר, וביני ובין עצמי.

כל מה שמתחולל בינינו ובין האחרים, בהכרח מתחולל גם בינינו ובין עצמנו. נתק עם אחרים הוא תמיד ביטוי של נתק עם מקומות מסוימים בתוך עצמנו, או במילים אחרות: בכדי להיות בקשר מלא ועמוק עם אחרים, אני צריך להיות בקשר מלא ועמוק עם עצמי. כאשר אני בודק עם אנשים אלה את החוויה הרגשית העמוקה שלהם, הם יכולים לומר דברים כגון "אני לא באמת יודע מי אני", "אני לא יודע מה אני מרגיש" או "אני לא יודע מה אני רוצה". לעיתים בני-זוגם יאשימו אותם שזה לא באמת שהם לא יודעים, אלא שהם לא באמת רוצים, ולכן גם ייקחו את זה באופן אישי. אולם מניסיוני רבים מהם אכן לא קשובים למה שמתחולל בתוכם, וגם אם כן, לא ממש יודעים מה לעשות עם זה.

מדוע? האם החיבור לעצמנו הוא לא ראשוני ובסיסי כפי שרובנו חווים? כולנו מכירים את עצמנו, גדלים, ומתפתחים דרך מערכות יחסים, שהראשונה בהן היא כמובן הקשר עם אימנו. בשיר "שבט אחים ואחיות" שהוקדש לחגיגות למדינה מופיעה שורה שהולכת כך: "ובעיניה של אימי, תמיד אמצא את מקומי", או כפי שניסח זאת דונלד ויניקוט באופן קצת יותר פסיכואנליטי: "האם (או האב בימינו) מסתכלת בתינוק ומראה פניה קשור למה שהיא רואה אצלו", כלומר מערכות היחסים שלנו מחזירות ומשקפות לנו את עצמנו בדרכים שונות, וכך אנו לומדים בהדרגה על מה שמתחולל אצלנו בפנים. אולם מה קורה כאשר בתהליכים הראשוניים הכה חשובים הללו מתרחשת תקלה? מה קורה כאשר האם מחזירה לתינוק דווקא את עצמה ולא את עצמו, מתוך הנרקיסיזם שלה, או כאשר האם חרדה או נבוכה עד כדי כך, שהיא אינה מסוגלת לשקף ולנסח לתינוק את חוויותיו הסובייקטיביות?

כאשר הסביבה שלנו אינה מגיבה לעולמנו הפנימי, אנו לא מפתחים את היכולת, ומאוחר יותר את המילים, לדבר את החוויות שלנו. וכאשר חסרות לנו מילים, זה נהיה קשה עד בלתי אפשרי לתאר את הרגשות שלנו. כתוצאה מכך, עולמנו הפנימי נהיה מעורפל וחסר מילים. חוויות רגשיות ממשיכות לפקוד אותנו, אולם קשה לנו להבין אותם או לתקשר אותם. אנשים אלה אינם מנסים לשתוק או לא להיות מעורבים בכוונה תחילה, אלא שהם באמת לא יודעים מה לומר על המחשבות והרגשות שלהם, קל וחומר על אלו של אחרים. תחושת העצמי שלהם חסרה עקביות, המשכיות, בהירות, ואת היכולת לנדוד ולהרגיש בנוח בתוך עולמם הפנימי. אלא שאינם יודעים לשים מילים לחוויותיהם הרגשיות נשארים לרוב מוצפים, נבוכים או מבולבלים, ובסופו של דבר יישארו עם השאלה "מי אני?". שאלה זו יכולה לעלות בגרסאות שונות כגון: "מה אני שווה?", "מה מותר לי לרצות?" או "האם האחר באמת ירצה את מה שיש לי לתת לו?".

הרהורים פנימיים כגון אלה מעלים באופן לא-מודע את הפחד מדחייה. אם אני מרגיש שהאחר לא מרוצה ממני או לא אוהב אותי מספיק, אזי אם אומר משהו שהוא לא יאהב לשמוע, יתכן ויאהב אותי עוד פחות. אם לעומת זאת אני מרגיש שהוא כן אוהב אותי, אז אחרי שאומר משהו שהוא לא יאהב לשמוע, יתכן ויפסיק לאהוב אותי. לכן בשני המקרים עדיף פשוט לשתוק, כיוון שאם אביא את עצמי באופן מלא, לא מן הנמנע שיעלו קונפליקטים, ואז כבר לא אהיה אהוב, בטוח או מוגן כבעבר. לכן במקרים קשים, אנשים כאלה יכולים לחיות בשקר, לנהל חיים כפולים, להימנע מהבעת כעסים, או פשוט להימנע ממימוש עצמי. באופן פרדוקסלי דווקא ביטויים אלו גורמים לבן-זוגם להיכנס איתם לקונפליקטים, ולעמת אותם עם חוסר נוכחותם המלאה.

מה שאמור לחסן אותנו כנגד הפחד מדחייה, היא האמונה והחוויה הרגשית שיש לי הרבה מה לתת לאחר מתוך עצמי. אולם אם איני מאמין בכך - בין היתר כיוון שמערכות היחסים המוקדמות שלי לא חיזקו בי את האמונה הזאת, או חלילה אפילו להיפך - עליי לפתח מנגנונים אחרים שיגנו עליי מפני דחייה. ריצוי הוא אחד המנגנונים שנועדו בדיוק לשם כך. ריצוי יכול לבוא בגרסאות שונות: קונפורמיזם, פחד מקונפליקטים, העדר תחושת זכאות בריאה, להיות בסדר עם כולם, או לא לבקש או לדרוש דבר לעצמי (שזו הגנה מפני הפחד לשמוע "לא"). אולם מה רע בכך? האם ריצוי הוא לא סוג של נתינה?

בעין פסיכולוגית בלתי מזוינת נראה לכאורה שכן. אם אני מרגיש שאין לי לתת לאחרים את עצמי במתנה, או שאולי אינם ירצו במתנה זו, אז לפחות שאתן להם את עצמם בכדי שיישארו. כלומר לפי היגיון זה ריצוי הוא סוג של נתינה מעצמי. אולם איך אדע להחזיר לאחר את עצמו, אם אף אחד לא נתן לי דוגמא איך עושים זאת? במבט מעמיק יותר תהום פעורה בין ריצוי לנתינה: ריצוי הוא פסבדו-נוכחות, בעוד שנתינה היא ביטוי לנוכחות מלאה. בריצוי אני עונה על הבקשות של האחר, אולם ה'עצמי' המרצה לא תמיד נוכח בפעולה. אני יכול לומר לבן-זוגי שאני מסכים איתו למרות שלא לגמרי כך, או לעשות דברים שאני לא שלם איתם, בה בעת שחלק אחר שבי, שקט יותר, כלל לא שותף לחוויה המתרחשת. ובזמן שחלק אחד שבי מכוון לעשות את האחר מרוצה, חלק עמוק יותר נותר מבולבל, משותק, סרבן או רדום. בנתינה לעומת זאת, אני נוכח לגמרי ומה שאני מעניק לאחר כולל גם חלקים אותנטיים שלי. בעוד המרצה יחשוש לאכזב אחרים או להתעמת איתם, ולפיכך ימהר לרצות, דווקא הנותן לא יחשוש מקונפליקט, הצבת גבולות, או כעס, כיוון שהוא יתעקש להביא את עצמו לתוך היחסים באופן מלא. איך תזהו את ההבדל בין השניים? ישנם דוגמאות רבות לאנשים המנסים לתת דרך ריצוי, אולם נתינתם נשארת ריקה, ולעיתים אף מאכזבת את האחר ומעוררת בו כעס (אותו הכעס שהם עצמם מתקשים להרגיש ולבטא): להיות קשוב אך לא לדבר מפחד שמה שאומר יאכזב את האחר, להשאיל לאחרים אבל לעולם לא להישאר חייב, להיות בשביל האחר מבלי שמה שעובר עליו נוגע בי עמוקות, או לסייע לאחר להתפתח מבלי לדרוש להתפתח בעצמי.

אם-כך, מה בני-זוגם של אנשים אלה יכולים לעשות? להמשיך להתעקש. במקום לקחת את הקושי של בני-זוגם באופן אישי, לכעוס או לאיים, הם יכולים לא לוותר עליו כפי שהוא ויתר על עולמו הפנימי, מתוך הוויתור שחווה בעברו. הם יכולים לנסות ולתת מילים לחוויות הרגשיות שלו, לראות אותו, להזמין אותו למגע עשיר יותר עם עצמו ועם אחרים, בדיוק כפי שעושה המטפל בטיפול פסיכולוגי. עולמם הפנימי של אלה קיים שם ומחכה להתגלות, ובשביל זה יש לשבת בשקט ובסבלנות, כמו צפר המחכה לציפור שיר נדירה שמבוששת להתגלות. לעיתים זה לוקח גם שנים רבות. באופן אירוני מי שמרצה אחרים דווקא חייב להיות קשוב אליהם מאד, הקשבה שאם הייתה מופנית גם פנימה הייתה יכולה להפוך ריצוי לנתינה אמיתית, נתינה של המתנה הטובה ביותר שהיו יכולים לתת לאחר – את עצמם.

  בחזרה לעמוד קודם 



:שתף
:הרשמה לניוזלטר החודשי

 בקרו באתר הפייסבוק שלי


דף הבית | אודותיי | סוגי המפגשים | מאמרים והרצאות | אניאגרם | פיתוח ארגוני | תודות | צרו קשר


.שאלון האניאגרם והתכנים באתר פותחו ע"י רועי צור. אין להעתיק, לפרסם או להפיץ תכנים מהאתר ללא הסכמתו של המחבר ©