שאלון אניאגרם מפגשים קרובים רועי צור
סלוגן
דף הבית אודותיי סוגי המפגשים מאמרים והרצאות אניאגרם פיתוח ארגוני תודות צרו קשר

מה מפחיד אותנו כל-כך באהבה חופשית?

ניכור, המגפה של העת המודרנית, היא תחושה של זרות, ריקנות וניתוק. ניכור היא לא רק תחושה של בדידות, אלא בעיקר אובדן של משמעות, הרגשה ששום דבר לא חשוב או משמעותי באמת. ניכור היא חומה בין היחיד לסביבתו, כפי שתיארו פינק פלויד ביצירת המופת "החומה". אדם יכול להיות מנוכר קודם כל מעצמו, מבן-זוגו, מאחרים, מעבודתו, ואפילו מהחברה שאליה הוא שייך, כפי שרבים מרגישים לאחר הבחירות האחרונות. מאחורי פניות רבות לטיפול מסתתרת למעשה תחושת ניכור ונתק ביני ובין האחרים. אני יכול להצליח בעבודה, לצבור ממון, להרגיש שאני מתנהל באופן עצמאי ובוגר בעולם, אולם משהו עדיין לא נותן לי מנוח. אולי אני מרגיש שהחיים עוברים לידי, שקיים מסך בלתי נראה ביני ובין האחרים, שחסרה לי הרגשה של שייכות ותחושה של ביחד, שאני לא מחובר עד הסוף. לא פעם תחושות אלה באות לידי ביטוי בקושי להתחבר לבן-זוג או לקיים זוגיות יציבה.

את הניכור יכולה כמובן לפתור האהבה, יחסים אמיתיים, אולם זה רחוק מלהיות קל. כדי להרגיש פחות מנוכרים, עלינו לפתח את היכולת ליצור מגע מהנה, חופשי וספונטני עם אחרים. ליצור איתם יחסים משותפים ואמיתיים מבלי לפחד באופן מוגזם לאבד את עצמי או את האחר. זו בעצם הרשות הפנימית לאהוב את האחרים באופן חופשי מבלי לפחד כל-כך מאהבה. אולם מדוע אהבה מפחידה כל-כך? מעצם טבעה החופשי. בדיאלקטיקה המפורסמת של הפילוסוף הגל בין האדון והעבד הוא מתאר את הפרדוקס שבו האדון זקוק להכרה של עבדו בבעלותו עליו, אולם באותה העת מה שווה אותה הכרות מעבד שכפוף אליו? בהשאלה אפשר לטעון כי אהבה שלא נובעת מתוך החופש המוחלט של האחר לאהוב אותי, היא לא באמת אהבה. אולם אם אהבה היא חופשית, היא גם בה בעת מסוכנת, כיוון שביחסים חופשיים באמת, האחר יכול לבחור בכל שלב של מערכת היחסים בין לאהוב אותי חזרה לבין לאו, או פשוט להפסיק לאהוב אותי בכל עת שיחפוץ. אם-כך, כאשר אנו אוהבים אנשים, אנחנו באותה נשימה נותנים לאחרים ולאהבתם אלינו, לשלוט על הדבר החשוב ביותר שנותן משמעות לחיינו – האהבה. כיוון שמה שנותן בעצם לאהבה את משמעותה, הוא מה שהופך אותה לכל-כך מסוכנת – התלות וההזדקקות לאהוב.

הסכנה שבאהבה חופשית מניעה אותנו, לרוב באופנים לא מודעים, לעשות הכל בכדי להכיל אותה, לשלוט בה, או להקטין מחשיבותה, וזאת בכדי למנוע שברון לב. אחת הדרכים לדוגמה היא ע"י החפצה – אם מסוכן לאהוב אנשים משום שהם חופשיים, אולי אפשר להפוך אותם לאובייקטים, למושא להחפצה. זו אחת הסיבות שפורנו הפך לכל-כך פופולארי. השחקנים שם תמיד זמינים לשרת את הפנטזיה של הצופה, המעביר אותם תהליך של החפצה. לא סתם אחת האהבות הגדולות שלנו בעת האחרונה היא ניידים. אנחנו מבלים איתם יותר מאשר אנחנו מבלים עם בן-זוגנו, ואנחנו נוגעים בהם יותר מאשר אנו נוגעים בבן-זוגנו. הנייד הפך אצל רבים אובייקט ההיקשרות העיקרי, והוא גורם לנו להרגיש שאנו יחד תוך כדי שאנו בעצם נשארים לבד. לו רק היה אפשר לעשות אהבה עם מכונות, חלק גדול מבעיות האינטימיות שלנו היו נפתרות, אולם במחיר כבד. המכונה לא באמת יכולה להחזיר לנו אהבה אנושית, אבל מצד שני היא אף פעם לא יכולה לפגוע או לאכזב. החפצים שאנו אוהבים אמנם אינם יכולים להחזיר לנו אהבה אבל הם גם לא יכולים לדחות אותנו, הם תמיד שלנו ובשליטתנו. אולם ככל שאנו שולטים יותר באהבה, אנו מעכירים את מימיה.

דרך נוספת להימנע מכאב לב היא להנמיך את עוצמת הלהבות של האהבה בדרכים שונות. כשאנו מוותרים על התאהבות, בוחרים אדם שאותו אנו אוהבים פחות, או שאנו מרגישים שיש לנו להציע הרבה יותר ממה שיש לו להציע לנו, אנו בעצם מורידים את הסיכון. אהבה כזו תרגיש לנו בטוחה יותר אולם לרוב פחות מתגמלת. דרך נוספת היא לפזר את האהבה על-פני אנשים רבים ככל האפשר. רבים יוצאים במקביל לדייטים עם שני אנשים או יותר, ואחרים בוחרים לאהוב כמה אנשים בעת ובעונה אחת. לא בכדי טרנד הפוליאמוריה הפך אטרקטיבי בשנים האחרונות, דווקא בערים גדולות כמו תל-אביב, היכן שתחושת הניכור הולכת וגדלה. אנחנו יכולים להימשך אל הלא-מושג ולטעון שאנו רוצים באינטימיות, בה בעת שאנו בעצם משליכים את פחדינו על האחר, ומאשימים אותו בכך שהוא זה שלא רוצה להתחייב. אולם אם אנו מאד רוצים קשר מדוע אנו מתעקשים על מישהו לא-מושג? אחרים מחפשים בן-זוג מושלם, ובדרך מוותרים על כאלה שאיתם יכולה להתפתח אהבה. הפרפקציוניזם עוזר להישאר בחיפוש מתמיד, ומקטין את הסיכון הכרוך במציאה ובהתמסרות. דרך נוספת היא להחליט שאנחנו אוהבים את כולם באופן שווה כפי שתורות רוחניות מעודדות אותנו לעשות. ברגע שאנחנו אוהבים את כל בני-האדם באופן שווה לבן-זוגנו לדוגמה, היכן זה שם אותו ואותנו? האם באמת ניתן לאהוב את כל האנושות באותה המידה? לא פעם ניתן לשמוע מנהיגים עם זיקה לאומנית אומרים שהם בחרו לאהוב רק את העם שלהם, אולם אי אפשר באמת לאהוב מושג מופשט כמו עם או רעיון, אפשר לאהוב אנשים.

גם כשאנו כבר בתוך קשרים אנו מוצאים דרכים מגוונות להחליף אהבה חופשית בשליטה. בכדי להרגיש בטוחים ונחשקים, אנו לא פעם מוסרים את החופש הפנימי שלנו בתמורה להבטחה סמויה של בן-זוגנו לא לעזוב אותנו לעולם. אנו עושים זאת בגלל שאנו צריכים אותו עוד יותר מאשר אנו אוהבים אותו. הצורך הלא פתור שלנו גורם לנו להתנהג באופנים שיבטיחו את הישארותו ומילוי החסכים שלנו. כשאדם אומר או מרגיש שהוא חי בשביל מישהו אחר, או מרגיש שהאחר מחזיק במפתחות של הערך עצמי שלו עקב יופיו או מעמדו, האהבה החופשית היא בעצם עוד סוג של אהבה כוזבת, שסופה פעמים רבות להתפרק. אני יכול למשל לוותר על עצמי כדי שאהיה מה שהאחר רוצה שאהיה, וזוהי בעצם הנטייה המזוכיסטית שבה אני נכנע, מרצה או מוותר על עצמי, מוסר את החופש שלי תמורת הבטחה שבשתיקה שהשליטה בי תזכה אותי גם בבטחון. לחילופין אני יכול לנסות ולשלוט באחר, לשלול ממנו את החופש להיות מי שהוא ולהשתלט על הווייתו בכדי להקטין את הסיכון, שזוהי בעצם הנטייה הסדיסטית המשלימה. לא פעם הסדיסט והמזוכיסט משתפים פעולה, כיוון שהן משלימים אחד את השני במאמצים משותפים להימנע מאהבה חופשית. אולם אצל שניהם מסתתר פחד גדול מאינטימיות.

הפחד מאהבה או הפחד מאינטימיות הורס את החופש באהבה. ברגע שאנו מוותרים על החופש אנו מאבדים את יכולת הבחירה, ואז נשארים עם אהבה שהיא בעצם אהבה כוזבת, ריקה מתוכן, חלקית. בעקבות כך, האהבה שנותרת לנו, היא אהבה מתוך סידורים תוך-נפשיים כמו סדיזם ומזוכיזם, או לעיתים חברתיים כמו נישואים מתוך לחץ חברתי. בתוכנית "אהבה ממבט ראשון" אני תוהה עד כמה באמת מצליחים המשתתפים להחזיק בחופש הפנימי שלהם לאהוב מתוך בחירה חופשית, ולא מתוך מסרים חברתיים, משפחתיים או לחץ של המנטורים. אולי חוסר ההצלחה של מרבית הזוגות היא דווקא סימן מעודד, לפחות בהקשר של החופש לאהוב. לומר "לא" הוא לא תמיד עניין קל במיוחד כשאתה מול פני האומה. לעומת זאת, לומר "כן" מתוך העדר חופש ישאיר אותנו עם הכמיהה הלא ממומשת להגשים את עצמנו עם בן-זוג שיותר מתאים לנו. אולם אנשים רבים מבלבלים בין חופש לחרות. חרות היא חיצונית בעוד שחופש הוא פנימי. יש לנו את החרות לצאת עם כמה אנשים במקביל, להינשא באופן רשמי או לא, לגור במקום כזה או אחר. חופש לעומת זאת היא היכולת הפנימית להרהר ולבחור אך ורק על פי המוסר הפנימי שלנו. אני תוהה עד כמה אנה אהרונוב באמת הייתה חופשיה לגמרי לבחור באהבה אותנטית כאשר כולם מסתכלים עליה, ולאחר שהיא חשפה עד כמה היא סובלת מהעדר אהבה בחייה, או שאולי מבלי משים גם היא עבדה את מולך הפרסום? אולי חרות וחופש התערבבו, ואת הבחירה הפרטית שלה החליפה בחירה אסתטית, כלומר מושפעת מהחיצוניות. ימים יגידו.

על מנת שאהבה תהיה אמיתית ואותנטית היא קודם כל צריכה להיות חופשית, הדדית ושוויונית. נקייה משליטה, שתלטנות, ומשוללת רעיונות של ניצחון, הכנעה ותבוסה, והיא צריכה להיות אינטימית ופרטית. לכל אדם צריך שיהיה עולם משל עצמו המייצר בשבילו משמעות מספקת. הוא אינו יכול לחיות בשביל האחר, או לתת לאחר כוח כה גדול על הערך או הדימוי העצמי שלו. הוא צריך ללמוד איך לתת לקיום שלו משמעות פרטית, ורק אז לנסות וליצור יחד קיום משותף עם האחר.

  בחזרה לעמוד קודם 



:שתף
:הרשמה לניוזלטר החודשי

 בקרו באתר הפייסבוק שלי


דף הבית | אודותיי | סוגי המפגשים | מאמרים והרצאות | אניאגרם | פיתוח ארגוני | תודות | צרו קשר


.שאלון האניאגרם והתכנים באתר פותחו ע"י רועי צור. אין להעתיק, לפרסם או להפיץ תכנים מהאתר ללא הסכמתו של המחבר ©