שאלון אניאגרם מפגשים קרובים רועי צור
סלוגן
דף הבית אודותיי סוגי המפגשים מאמרים והרצאות אניאגרם פיתוח ארגוני תודות צרו קשר

אמצע החיים, מוות ומשמעות חלק א’

העשור החמישי לחיינו, המתחיל בגיל ארבעים, ומשתרע עד גיל חמישים, מסמן את קו פרשת המים של חיינו. אנחנו מתחילים אותו בסוף שנות השלושים, כאשר אנו עוד נטועים בנעורינו, ומסיימים אותו כשהם כבר הרחק מאחור. שינויים גופניים מתחילים לתת את אותותיהם, גיל המעבר מתחיל אצל נשים, וגברים רבים חווים ירידה הדרגתית בדחף המיני ובמרכזיותו בחייהם. אולם לצד השינויים הגופניים הניכרים לעין, גברים ונשים רבים חווים משבר פסיכולוגי עמוק, נסתר מהעין, שלא תמיד מקבל לגיטימציה חברתית, במיוחד אצל גברים. על "משבר אמצע החיים", וכיצד אפשר לצלוח אותו בשלום.

"עד היום, החיים נראו לי כמו טיפוס אינסופי מעלה, כשהאופק עוד רחוק. אולם פתאום אני מרגיש שהגעתי לראש הגבעה, ומכאן ואילך זה כל הדרך למטה". אנשים לא קמים בוקר אחד ואומרים "שיט, נראה לי שאני חווה משבר אמצע החיים", לעומת זאת, כמו בתיאור לעיל של גבר שהגיע לטיפול, רבים ירגישו דכדוך, תחושה של ריקנות, אובדן חיות או משמעות, חרדה, התגברות של היפוכונדריה וטקסים כפייתיים למיניהם, הפרעות שינה, והפרעות פסיכוסומטיות. שאלות מייסרות כגון אלה עלולות לנקר: "האם קיבלתי את ההחלטות הנכונות?", "האם זה כל מה שמצפה לי מכאן ואילך?", "יש לי משפחה, עבודה ודירה, מה עכשיו?" כאשר אנו מסמנים וי על רוב הדברים שרצינו להשיג, או על החלומות המרכזיים שהיו לנו, אנו יכולים למצוא את עצמנו במשבר של משמעות, ולהרהר בטעם לחיינו. אנו יכולים להרגיש כלואים בתוך מערכת יחסים לא מספקת, או עבודה שוחקת. עקב עלייה בגיל הנישואים, רבים עוד מטופלים בילדים קטנים ומרגישים שגרה שוחקת, ירידה בתדירות יחסי המין וחוסר שביעות רצון מבן-הזוג. יכולות לצוף חרטות שונות סביב החלטות שלקחנו בעבר, געגועים לאקס שעזבנו, ופנטזיות על התחלות חדשות וחזרה לנעורים.

קיים קשר של שתיקה סביב תחושות אלה והפגיעות הרבה שהן גורמות, במיוחד אצל גברים. החברה פחות סבלנית לתחושת פגיעות אצל גברים, והסטריאוטיפ הגברי מונע מהם לדבר את מה שהם מרגישים עמוק בפנים, מפחד שייתפסו "בכיינים" או "מפונקים". בכדי להתמודד בהצלחה עם המשבר, רבים מעדיפים לחרוק שיניים, או להקצין. ההישגי יתמכר עוד יותר לעבודתו, הספורטאי יתחיל לרוץ מרתון, הרומנטיקן ינהל רומן או ישוטט באתרי הכרויות, ואחר יקנה לעצמו רכב ספורט מפואר. לרוע המזל התנהגויות מאניות כגון אלה יכולות רק להחריף את תחושת הייאוש ולהקטין את ההנאה מהחיים. הדחקה של פגיעות ורגשות אחרים, יכולה להביא לנרקיסיזם, לתחושות גדלות, ולפנטזיות על חיי נצח, שמדללים את חיי הנפש של האדם, ומגבירים את תחושת הרדיפה.

אולם מדוע אנו מרגישים רדופים ומפני מה אנחנו באמת מתגוננים? הניסיונות הכפייתיים של גברים ונשים להישאר צעירים, הדאגה האובססיבית לבריאות ולמראה חיצוני, עיסוק במין ובכיבושים, התגברות נטיות מיסטיות ורוחניות, הם כולם ניסיונות להתגבר על הזמן, ולהביס את המוות, שהופך אולי לראשונה בחיינו מהבנה תיאורטית למשהו מוחשי, ריגשי ומבהיל. אנו הולכים לפגישות מחזור והמומים מהשינוי שעבר על חברינו לספסל הלימודים, ילדינו גדלים לנגד עינינו והופכים לאנשים מבוגרים, אנו מביטים במראה ולא יכולים להתעלם מהשינויים שעוברים עלינו. זהו גיל שבו אנו מתחילים לאבד חברים והורים, וכשהמוות משיג את הורינו, אנו מרגישים ששום דבר כבר לא עומד בינינו ובין הקבר. אם יש לנו ילדים, אנו הופכים להיות המכשול המפריד בין ילדינו שלנו לבין המוות, וככל שהם גדלים, אנו מתקדמים לעבר מותנו שלנו.

המוות הוא ה-נדבך המרכזי במשבר אמצע החיים. אנו פתאום מבינים שזמננו באמת מוגבל, גופנו מתכלה לאיטו, אנו לא חסינים מפני הזמן. יש כאלה הרואים במוות סוג של כישלון אישי, האפשרויות מצטמצמות, חלומות הזוהר דוהים, או הופכים פתטיים, ושליטתנו בחיים הולכת וקטנה, אנו מבינים כי כבר לא נשיג את כל מה שנרצה. פרויד התייחס למוות באומרו כי "אף אחד מאתנו לא באמת מאמין במוות של עצמו, בלא-מודע כל אחד משוכנע בנצחיות שלו". אנו עושים הכל כדי להתכחש למוות או לפחות להקטין את החרדה מפניו – מאמינים בחיים לאחר המוות, בגלגול נשמות, נשארים צעירים על-ידי דחיית גיל החתונה והילדים, נמנעים מהחלטות גורליות (שגם הן סוג של מוות), מנציחים את שמנו בדרכים שונות, מקטינים את עצמנו או מצמצמים את חיינו בכדי לא להתגרות במוות (כיוון שאם אם לא "נלווה" מהחיים, אולי גם לא נצטרך להחזיר אותם...).

אולם מדוע שלא נתכחש למוות? מדוע שנכניס לחיינו את מה שאמור להשמיד אותנו בסופו של דבר? החיים והמוות תלויים זה בזה באופנים רבים ונסתרים שיש להם משמעויות פסיכולוגיות עמוקות. נתחיל אולי מהמוות פשוטו כמשמעו. זה נכון שהמוות הורס אותנו, אולם רעיון המוות יכול להציל אותנו. המוות הוא מעין זרז שיכול להעביר את האדם ממצב של שיגרה (העוסקת יותר באופן קיומם של החיים), למצב של מודעות והרהור על עצם קיומם של החיים. וכאשר אדם מהרהר בקיומו ובסופו הבלתי-נמנע, הוא מכניס עצמו למצב תודעתי שיכול לעזור לו לפתח אומץ בכדי לערוך שינויים מרחיקי לכת בחייו. כיוון שאי אפשר לדחות את הקיום, יותר קל לקבל החלטות לגבי מה אנו באמת רוצים לעשות, ולגבי מה אנו איננו רוצים לעשות יותר, ולערוך את השינויים הדרושים לכך כאן ועכשיו. אפשר להיעזר במוות גם כדי להיפטר מטקסים כפייתיים, לא חשוב כמה ארחץ ידיים, או אחסוך כסף, המוות ישיג גם אותי בסופו של דבר. הסופר ג'ון פאולס כתב "המוות הוא כמו מרצה מסוים, אינך שומע באמת מה הוא אומר, אלא כשאתה יושב בשורה הראשונה". לכן במקום להכחיש את המוות, כדאי דווקא להגביר את המודעות אליו גם במחיר החרדה שתתלווה לכך. אנו יכולים לעשות זאת בדרכים שונות, לדוגמא, לחשוב על מותנו – היכן זה יקרה? מתי? כיצד זה יקרה? איך תראה ההלוויה שלנו? מה יאמרו עלינו? מה נרצה שיהיה רשום על קברנו? דווקא כשאנו מדחיקים את דבר מותנו, אנו עלולים לחיות חיים מזויפים, חיים של בגידה בעצמנו ובעקרונותינו, ובאופן פרדוכסלי להרוג את עצמנו מבפנים טרם זמננו, ולהפוך למתים מהלכים.

אולם למוות יש גם משמעות פסיכולוגית עמוקה יותר. הוא מייצג את יצר המוות הקיים בתוך כל אחד מאיתנו. יצר המוות הוא החלק ההרסני שבתוכנו, החלק הפוגע, השונא, המקנא, התוקפני. כאשר אנו צעירים, אנו נוטים לא להיות במגע איתו, ולפיכך נוטים לראות את העולם בצבעים של שחור ולבן. כלומר הטוב (יצר החיים) קיים בתוכנו, והרע (יצר המוות) מחוצה לנו (זה כמובן יכול להיות גם הפוך ואז חווים דכאון...). לפיכך, צעירים נוטים יותר להיות אידיאליסטים, מתקני עולם, נרקיסיסטים ופרפקציוניסטים. כל אלה מייצגים תחושה של מושלמות מזויפת הקיימת בתוכי ביחס לאחרים ולעולם. ללא הכרה ביצר המוות בתוכי, יהיה לי קשה יותר להשלים עם חוסר שלמות, עם חסרונות שלי ושל אחרים, להכיל אמביוולנטיות, וככלל, לראות את העולם בצבעים אפורים יותר. במערכות יחסים, אני אטה להאשים את בן-זוגי במקור כל הצרות בקשר, אפחד שהוא יפגע בי או יאכזב אותי, ויהיה לי קשה יותר להכיל קונפליקטים ואכזבות.

אולם כאשר אני מפסיק לברוח או להשליך על האחר את ההרסנות הקיימת בתוכי, עולים בי רגשות של אשמה, חרטה, ורצון לתקן את מה שהמתתי באחר ובתוכי. אני הופך מרוכך, מפויס, וסלחני יותר, אני מסוגל לכאוב את חוסר השליטה שלי בעולם במקום לרתוח מזעם. מתפתחת בתוכי היכולת לרפלקציה ולא רק לעשייה כפייתית, אני משלים עם החסרונות שלי ושל האחר, ועם ההיבטים הטראגיים של החיים, וחוסר מושלמותם. ה"טוב-מספיק" תופס את מקומו של פרפקציוניזם ריקני. במערכות יחסים בחיי, במקביל לכך שאני רואה בי גם את הרע, אני רואה באחר גם את הטוב. כך קל לי יותר לראות את הסבל שלו, לקחת אחריות משותפת על הקשיים שנוצרו בינינו, לאהוב ולחמול אותו במקום להרגיש רדוף על ידו. אני מסוגל לקבל שאנו נפגע אחד בשני, אולם נוכל גם לתקן ולהישאר יחד לאורך זמן. לא בכדי מנהיגים שעושים שלום הם בדרך-כלל מבוגרים, או לפחות בוגרים נפשית. כאשר אני בשלום עם עצמי, יותר נוח לי לעשות שלום עם אחרים. אם כך, רק כאשר אנו מקבלים את עובדת היותנו ברי-חלוף, ומתאבלים על אובדן הנעורים, אנו מסוגלים לעבור מנוקשות לגמישות המאפיינת אדם בוגר ובשל, הרואה את הדברים באופן מפוכח יותר, פגיע יותר, ורגיש יותר. אנו מעמיקים את היכולת לאהוב ולפתח אינטימיות, שהיא אחד המקורות החשובים להנאה ומשמעות בחיים. ועל כך בשבוע הבא.

  בחזרה לעמוד קודם 



:שתף
:הרשמה לניוזלטר החודשי

 בקרו באתר הפייסבוק שלי


דף הבית | אודותיי | סוגי המפגשים | מאמרים והרצאות | אניאגרם | פיתוח ארגוני | תודות | צרו קשר


.שאלון האניאגרם והתכנים באתר פותחו ע"י רועי צור. אין להעתיק, לפרסם או להפיץ תכנים מהאתר ללא הסכמתו של המחבר ©