שאלון אניאגרם מפגשים קרובים רועי צור
סלוגן
דף הבית אודותיי סוגי המפגשים מאמרים והרצאות אניאגרם פיתוח ארגוני תודות צרו קשר

נישואים במשבר: אובדן הרומנטיקה

כאשר ילד מתחיל ללכת, הוא מתרחק בהדרגה מאמו, עוצר, מביט לאחור כדי לוודא שהיא עדיין שם, מתרחק עוד קצת, עד שלבסוף הוא חוזר אל זרועותיה. התנועה הזו בין גילוי העולם, הליכה אל הלא-נודע והרפתקה, לבין חזרה אל הבטוח והמוכר, מלווה אותנו לאורך כל החיים. בטחון והרפתקה הם שני צרכים בסיסיים וחשובים, הנובעים ממניעים שונים, ונוטים למשוך אותנו בכיוונים שונים. גם בתוך קשר זוגי שני צרכים אלה משחקים תפקיד חשוב: הצורך בהרפתקה בא לידי ביטוי בחיים הרומנטיים שלנו, באי-הודאות שאופפת אותם, במפגש עם הלא-מוכר, השונה והמרגש. הצורך בביטחון בא לידי ביטוי בחיים זוגיים יציבים, שקטים ובטוחים, בקרבה אל בן-הזוג כעוגן של חיינו, כפי שהייתה אימנו בילדותנו. יש אנשים הנוטים יותר לכיוון ההרפתקה, ויש כאלה הנוטים יותר לכיוון הביטחון, אולם החיים הרגשיים שלנו זקוקים לשניהם באותה המידה. האתגר הגדול של הזוגיות הוא לשלב בין השניים במקום להכריע ביניהם. כאשר אנו לא מצליחים לשלב בין השניים, אנו מפצלים ביניהם בדרכים שונות: קחו למשל אדם שחי חיים זוגיים יציבים, ובאותו הזמן עסוק בלרדוף אחר מאהבים מחוץ לקשר. או להפך, אדם עסוק בכיבושים בזמן שהוא עורג לזוגיות יציבה. יש מי שחי חיי הוללות כל שנותיו כרווק, מתחתן ואז הופך בן-רגע לאדם מיושב. במקרה הזה הצורך בהרפתקנות אינו נעלם, אלא פשוט יורד למחתרת לתקופה, או שוכן במעמקי הדמיון. מסיבותיו שלו הוא בוחר לשמור על הצורך בהרפתקה חבוי.

אולם אנו משלמים על הפיצול הזה ביוקר, כיוון שהיכולת לשלב בין שניהם היא קריטית בכדי לשמר חיים רומנטיים ארוכי-טווח, ולמנוע שחיקה ביחסים. בדרך-כלל כאשר אנו שומעים או קוראים על שחיקה בזוגיות, יש נטייה להאשים גורמים חיצוניים שלא בשליטתנו כדוגמת סטרס, הורות, ודאגות פרנסה. כמו-כן הדעה הרווחת היא שהתרגלות ושעמום מקורם בירידת רמות הדופמין במוח, שהוא החומר הגורם לתחושת ה"היי" בתקופת ההתאהבות. ויש עוד הסברים רבים כגון "האידיאליזציה היא אשלייתית וילדותית מטבעה, ומפנה את מקומה לחברות", או "אנו לא נועדנו להיות בזוגיות אחת כל החיים". גם אם יש אמת בכל אחד מההסברים הללו, הם אינם מספרים את האמת כולה. הרומנטיקה אינה נוטה להידלדל רק בעצמה, אלה אנו משקיעים מאמצים רבים בדלדולה. דעיכת הרומנטיקה במערכות יחסים ארוכות טווח, והפיכתם למדשדשות וחסרות חיות, היא לא בהכרח רק תוצאה של גורמים חיצוניים, אלא גם אינטרס סמוי שלנו, אותו אנו מקיימים בדרכים שונות.

ככל שמתהדק הקשר הזוגי, ומעמיקים יחסי התלות בין בני-הזוג, אנו הופכים להיות פגיעים הרבה יותר, כיוון שיש לנו הרבה יותר מה לאבד (דרך ביקורת, דחייה, ניתוק ובסופו של דבר מוות של בן-הזוג). לפיכך הצורך בהרפתקה, קרי הרומנטיקה, הופך יותר ויותר מסוכן עבורנו כשאנו מנסים לקיימו בתוך הקשר. הפגיעות הטבועה באהבה הרומנטית גורמת לנו לשאוף להפוך את בן-זוגנו למוכר, צפוי, רגיל, משעמם, וזאת כדי שנוכל לשלוט בו, ובכך לענות על הצורך החשוב ביציבות ובטחון. אולם אליה וקוץ בה, כיוון שגם אם בטוח יותר לגדל כך ילדים, אנו בסופו של דבר סובלים מההישג המפוקפק של הפיכת את בן-זוגנו להרגל. בכל מקום שאנו מפעילים שליטה רבה מידי, אנו נהיים נוקשים, חסרי תנועה וספונטניות, ולפיכך משעממים וחסרי חיות. או במילים אחרות, מתים מוות ריגשי. במובנים רבים אנו יוצרים את הכלא הבטוח של עצמנו, ואז מתלוננים על הכלא שמוסד הנישואים הביא עלינו.

כאשר זוגות מגיעים אלי לטיפול, ומדברים זה על זה, נראה כי הם בטוחים שהם מכירים איש את רעהו באופן מלא ומדויק. לכאורה כל מה שיש לדעת על הבן-זוג כבר ידוע זמן רב, אין חדש תחת השמש. "הוא אף פעם לא יעזוב אותי", "היא לא תסכים לזה", "הוא כזה וכזה..". "אף פעם", "לעולם", "תמיד", נזרקים לחלל החדר ונראים לכאורה כה משכנעים. אולם למעשה אנו איננו מכירים את בן-זוגנו במידה שאנו סבורים שאנו מכירים אותו. אנו מבנים את המציאות באופן הזה, כיוון שקשה לנו התלות במי שאיננו שולטים בו וברגשותיו. לכן אנו יוצרים את האשליה ששליטה בו, והיציבות שהיא מביאה, הן בהישג ידינו. אולם תחשבו לרגע על הסיטואציות הבאות ותבינו כיצד האשליה הזו יכולה להתנפץ בקלות: אתם יכולים לצאת עם בן-זוגכם למסיבה, או ללכת לבקרו במקום עבודתו בהפתעה, ופתאום לראות כיצד אחרים מסתכלים עליו. איך יתכן כי להם הוא נראה מושך, כריזמטי, ויפה, ולכם הוא נראה רגיל ומוכר? האם זה רק בגלל שהוא מושג בעבורכם, ואינו מושג בעבורם? אני משער שהאטרקטיביות של חילופי זוגות נובעת בדיוק מהמקום הזה.

הסופר מרסל פרוסט כתב "מסע תגליות אמיתי אינו כרוך בחיפוש אחר נופים חדשים, אלא ברכישת עיניים חדשות". חישבו לרגע על הפרקטיקה הפופולרית של הכרת תודה שהגיעה מתחום הפסיכולוגיה החיובית. אם אנחנו יכולים לבחור להתבונן בטוב, כפי שאנו יכולים להתבונן ברע, סימן ששתי נקודות המבט הן בעצם הבנייה של המציאות בהתאם למה שאנו רוצים להשיג. אם אנו רוצים להיות מאושרים, כדאי לנו לבחור בנקודת המבט של חצי הכוס המלאה. מדוע שזה יהיה שונה עם בן-זוג? אם כפי שראינו, ההתבוננות על בן-זוגנו כעוד הרגל, היא הבנייה של המציאות לצורך השגת תחושה (מדומה) של שליטה ובטחון, אזי אנו גם יכולים לבחור להסתכל על בן-זוגנו כאדם שתמיד יישאר בו מידה של מסתורין, חוסר ידיעה וחוסר ודאות. האמת היא שהאהבה, ואיתה האהוב, לעולם יישארו בלתי-צפויים, השאלה היא רק איך אנו בוחרים להתייחס לעובדה זו. גורו האימון האמריקאי טוני רובינס מנסח זאת כך: "הרומנטיקה תמיד נמצאת ביחס ישר למידת אי הודאות שאנו מסוגלים לשאת". אם אנו מסוגלים להרפות קצת מהשליטה, מהידיעה, מהנוקשות, ולשמור על פתיחות, נגלה את בן-זוגנו כל פעם מחדש, וכך נתרום את חלקנו בשמירה על הרומנטיקה.

בטורים רבים שאני כותב במדור זה אני מדבר על אינטימיות ועל הצורך להתקרב. אולם בטור זה אני רוצה להטיף את ההפך הגמור: למען השם, התרחקו זה מזה! מבולבלים? זה בסדר, כיוון שזוגיות דורשת הכלה של פרדוקסים רבים: אינטימיות וארוטיקה, קירבה ומרחק, אהבה ושנאה, אנוכיות ודאגה לזולת, אני ואנחנו. הניסיון לפתור את הפרדוקסים הללו רק מביא לקריסת המתח הבריא שיוצר כל צמד כזה, ולפיכך לקריסת הזוגיות כולה. בלי מזרח אין מערב, בלי חושך אין אור, ובלי מרחק אין קירבה. כפי שאנו צריכים להתקרב לבן-זוגנו, אנו צריכים ללמוד להתרחק ממנו. אין דבר נורא יותר מהקלישאה "שני חצאים שהופכים לשלם" כמשל להתמזגות. בכדי להתגעגע, לערוג, להתבונן בעיניים רעננות, אנו צריכים לשמור גם על מרחק גיאוגרפי (בדמות נסיעות נפרדות לחו"ל למשל או כפי שנהוג ביהדות לשמור נגיעה בזמן נידה), אולם בעיקר לשמור על מרחק ריגשי בדמות עולם פרטי משל עצמנו. עלינו לפתח ולשמור על תחושת עצמיות ברורה ונפרדת מבן-זוגנו, גם בכדי שנוכל לספק לקשר חומר בערה תמידי, ובאותה עת לשמור על מקום בטוח בתוכנו, שממנו אנו חוצים את הגשר אל האחר.

ולבסוף, אין דבר ששוחק את הרומנטיקה יותר מהתחושה שאתה כלוא, שבוי או חנוק בתוך קשר. מה שמפיח חיים בקשר היא הבחירה ולא האילוץ. היא המחשבה שאילו היינו צריכים לבחור היום בבן-זוגנו, היינו מקבלים את אותה ההחלטה שקיבלנו בעבר. יש חיות שלא מתרבות בשבי, בני-אדם דווקא כן, אולם מה שבטוח אין ביניהם רומנטיקה רבה. כפי שאש זקוקה לאוויר, רומנטיקה זקוקה למרחב, לחופש לחלום, להתרחק ולחזור, לתחושת נפרדות, לשינוי החוזה הבלתי כתוב של הנישואים, בכדי לאתגר את תחושת המוכרות המשעממת. זה נשמע מתעתע, אולם במובנים רבים מה שהופך אדם לאטרקטיבי בעינינו, היא העובדה שאנו בוחרים בו, יותר מאשר התכונות הנמצאות בתוכו. אם מסתכלים על עצמנו כסך כל הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו, כתהליך מתמשך של בנייה והרס של משמעויות ונקודות מבט שונות, אין לנו באמת יכולת להסתכל על אדם מסוים (וגם על עצמנו!) באופן אובייקטיבי ממש, כיוון שנקודת מבטנו הרומנטית, או לחילופין השחוקה או הביקורתית, משנה לגמרי את האדם שעליו אנו מסתכלים.

  בחזרה לעמוד קודם 



:שתף
:הרשמה לניוזלטר החודשי

 בקרו באתר הפייסבוק שלי


דף הבית | אודותיי | סוגי המפגשים | מאמרים והרצאות | אניאגרם | פיתוח ארגוני | תודות | צרו קשר


.שאלון האניאגרם והתכנים באתר פותחו ע"י רועי צור. אין להעתיק, לפרסם או להפיץ תכנים מהאתר ללא הסכמתו של המחבר ©