שאלון אניאגרם מפגשים קרובים רועי צור
סלוגן
דף הבית אודותיי סוגי המפגשים מאמרים והרצאות אניאגרם פיתוח ארגוני תודות צרו קשר

אשמה ורחמים עצמיים חלק ב’

הצלקות הרומנטיות שלנו, שהן שריד לפגיעות העבר, מקבלות לא פעם צורה של קורבנות, כלומר היא או הוא עשו לי עוול. אצל אנשים עם נטייה לרחמים-עצמיים, היחסים בעבר ובהווה מאורגנים סביב היותם קורבן: אהבות שבהן הם ננטשו או נבגדו, או יחסים בהווה שבהם הם חיים בתחושה מתמדת של אכזבה וויתור. אבל לא רק במסגרת יחסים זה קורה, רחמים-עצמיים הופכים לצורה העיקרית שדרכה אנשים חווים את עצמם בכל מישורי החיים, ולחוויית עצמי זו מתלווה תחושה של דשדוש, חוסר תנועה, פאסיביות, והרגשה של פוטנציאל לא ממומש.

אשה מגיעה לטיפול כשהיא חווה תקיעות ביחסיה עם גברים ובחייה בכלל. החיים מרגישים לה כסרט חולף בזמן שהיא עומדת במקום, כך שהתנועה למתבונן מהצד היא רק למראית עין. היא רוצה לעשות דברים כמו להירשם לאתרי הכרויות, להחליף עבודה, ללכת ללמוד, אבל שום דבר מזה לא קורה, היא דורכת במקום. כאשר היא מספרת על חייה זה מרגיש שכוחות עלומים וכבירים מרתקים אותה למשבצת מסוימת שלא ניתן להיחלץ ממנה. היא אינה מתמידה בטיפול והסיבות לביטולי מפגשים הן תמיד מחוץ לשליטתה, מתעלמת כמובן מהעובדה שהיא זו שמבטלת בסופו של דבר. הטיפול הופך קצת לסוג של טיול, אין בו משהו מחייב, פגישה ועוד פגישה, ונראה שכלום לא משתנה בחייה. עם הזמן אני מרגיש אשמה על כך שאני לא מצליח לעזור לה, אולי אני פשוט לא המטפל המתאים לה? האשמה שלי דוחפת אותי להתמקם באחד משני הקטבים – אישור: "אוי היא באמת סובלת, איך זה תמיד קורה לה?" או להיות עוד אחד מהאנשים שעושים לה עוול: "אולי אני באמת מבזבז את זמנה בטיפול?".

בטור הקודם דיברנו על אשמה ועל המניפולציות שאנו עושים בכדי לא לפגוש אותה באמת. אולם מה לרחמים-עצמיים ולאשמה? במבט ראשון אין להם לכאורה שום קשר, הם אפילו הפכים! במבט מעמיק יותר אפשר לראות איך אשמה ורחמים-עצמיים דווקא קשורים בקשר הדוק אך נסתר, כפי שנאמר "הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו?". תחושה של רחמים-עצמיים משמשת כהגנה פסיכולוגית מתוחכמת מפני מפגש עם תחושה אמיתית של אשמה. אולם מדוע שאדם יעשה זאת, ימנע מאשמה וידשדש ברחמים-עצמיים? אם זכור לכם מהטור הקודם, נשיאה באשמה היא חלק חשוב מאד בגדילה הפסיכולוגית שלנו. אנשים המאמצים רחמים-עצמיים כמסגרת התייחסות אל העולם, בעצם מגינים על עצמם מפני גדילה, כיוון שגדילה בין היתר עוברת דרך היכולת להכיר במגרעותיי ובחסרונותיי, ועדיין לחיות חיים מלאים וטובים, להתאמץ, לשאוף, ולהגשים. אנשים המאמצים גישה של רחמים-עצמיים מפחדים לעשות זאת. אימוץ תפקיד הקורבן או הקדוש-המעונה, אל מול אחרים והחיים בכלל, פועל כהגנה מראש מפני לקיחת אחריות על המגרעות, האכזבות והכישלונות שלנו, אשר מטבע הדברים יקרו לנו כשנצא לדרך, ונחייה את חיינו כפי שאנו רוצים. אם-כך רחמים-עצמיים הם בעצם הגנה מפני הפחד לחיות חיים שבהם אנחנו גם מפשלים, נכשלים ומאכזבים לעיתים את עצמנו ואחרים. בכדי לא להתבונן בפחד זה אנו משתמשים ברחמים-עצמיים ככפייה בין-אישית דקה שבה האחר הופך להיות זה שבגללו אני לא מאושר, לא מצליח, לא מתקדם, ובאופן כללי החיים בכלל, ולא אני, הופכים להיות הסיבה העיקרית שבגללה אני נמצא במצב שלי.

זוכרים את המטופלת שגרמה לי להרגיש אשמה? האשמה לא נעלמת מעולמו של המרחם על עצמו, היא פשוט מושלכת (כמנגנון הגנה פסיכולוגי) אל האחר, מופקדת אצלו, נזרעת וממתינה (לשווא) שהאחר, או החיים בכלל, יביעו חרטה, יתקנו את דרכיהם, ויפעלו בכדי לגרום לו סוף-סוף לחיות את חייו כפי שהוא רוצה באמת. זה פשוט הרבה יותר קל כשמישהו אחר מרגיש את האשמה עבורך. על-פי היגיון זה, אנשים שגדלים עם נטייה לרחמים-עצמיים גדלו בסביבה שתגמלה באופן בלתי-מודע נטייה לרחמים-עצמיים במקום בגרות, עצמאות ונטילת אחריות. לעיתים אפשר לראות גם את הצד השני, חינוך נוקשה לאחריות ולמושלמות, כך שהאפשרות לפגוש את החלקים הלא-מושלמים של עצמי, את האפשרות לקלקל ולהתחרט על כך, לא קיבלה ביטוי ולגיטימציה. אנשים אלא גדלים כמבוגרים שאינם מסוגלים להרגיש לעיתים אשמה ולעבור הלאה, אלא שוקעים לתוך רחמים-עצמיים ודורשים מאחרים את מידת החמלה שאין להם בעבור עצמם. ואם כבר אנו עוסקים בחמלה, יש הבדל תהומי בין רחמים לחמלה. בעוד שברחמים צד אחד מסתכל מלמעלה על האחר, בעודו חושב בסתר "איזה מזל שאני לא במצב הזה", בחמלה צד אחד מסתכל על האחר בגובה העיניים ומרגיש מתוך חוויותיו האישיות מה זה להיות במקומו של האחר.

אי אפשר לדבר על רחמים-עצמיים בלי לדבר על אחריות אישית. אם, כפי שראינו, הלקאה-עצמית נובעת מהמחשבה הגרנדיוזית שיש לנו הרבה יותר שליטה על החיים ועל עצמנו ממה שבפועל יש לנו, רחמים-עצמיים נובעים מהמחשבה ההפוכה, שיש לנו הרבה פחות שליטה על החיים ועל עצמנו ממה שבפועל יש לנו. כלומר רחמים-עצמיים הם סוג של הונאה עצמית, שבאמצעותה אנו הופכים את עצמנו לקורבנות תמימים, מסירים מידה רבה של אחריות אישית מעצמנו, ומעבירים אותה לאחרים. אחד ההיבטים החשובים של בגרות היא אחריות, וקבלת אחריות היא תנאי הכרחי לשינוי בעקבות טיפול. כל עוד אדם מאמין שמצבו נגרם על-ידי מישהו אחר, או על-ידי כוח חיצוני, אין לו כל סיבה להתחייב לשינוי אישי. אותה אישה שהייתה בטיפול רצתה אולם לא עשתה, וזאת מכיוון שלעשות זה לקבל אחריות לטעויות ולחרטות שאולי יגיעו בהמשך.

קבלת אחריות היא ההבנה שהחיים הם מה שאנו עושים מהם, ושהיחסים שלנו הם השתקפות של מידת הבשלות והבגרות שלנו. אחת התלונות של אותה אישה היתה שגברים מתייחסים אלה כמובנת מאליה, רוצים רק לשכב איתה, ותמיד נעלמים מחייה. אולם למעשה הם עשו כמצוותה (הלא-מודעת), כיוון שבהתנהגותם הם ביטאו את מה שהיא חשבה על עצמה ועל גברים: שהיא מסכנה, שחייה עומדים במקום, שאין לה מה להציע מעבר למין, ושגברים, בדומה להקשרים אחרים, יגרמו לה להפוך לקורבן שיש לרחם עליו. עיוות תפיסתי זה התבטא בכך שהיא התנהגה באופן שעורר בדיוק את ההתנהגות שהיא חששה ממנה! תמרון זה של "נבואה שמגשימה את עצמה", מתרחש לעיתים קרובות מאד: אנחנו מצפים למשהו שיקרה, ואז מתנהגים באופן שגורם לזה לקרות, ולאחר מכן מעבירים את האשמה ואת האחריות לאחרים.

לרחמים-עצמיים יש בן-דוד קרוב והוא הדיכאון. מרטין סליגמן, ממייסדי הפסיכולוגיה החיובית, ניסח מודל שאנו יכולים להיעזר בו כאן, הקרוי מודל "חוסר האונים הנרכש". מודל זה מדבר על-כך שמרכיבי הדיכאון והייאוש מקורם במסקנה המוטעית, המתגבשת בשלב מוקדם יחסית בחיים, שאין לנו שום השפעה על תוצאות מאמצינו. ישנו ניסוי מפורסם שנערך בקרב כלבים שהוכנסו לתא ניסויים וקיבלו הלם חשמלי: אלו שקיבלו הלם חשמלי מוקדם, שלא היה ניתן לעשות דבר בכדי למנוע אותו, התייאשו והפסיקו עם הזמן לנסות ולחמוק מהלם חשמלי שכן היה ניתן למנוע אותו במהלך הניסוי על-ידי לחיצה על דוושה מסוימת. זאת בניגוד לכלבים שלא קיבלו הלם חשמלי בלתי-נמנע לפני, ולפיכך ניסו והצליחו לשלוט במניעת ההלם החשמלי במהלך הניסוי. כלב, ובוודאי אדם, שלומד שאין שום יחס סיבתי בין התנהגותו לבין התוצאה, לא רק מפסיק לנסות, אלא מתחיל להפגין היבטים שונים של דיכאון. רחמים-עצמיים נלווים לא פעם לדיכאון, אותה ההרגשה של ייאוש חסר תקווה שאין ביכולתי לעשות דבר בכדי לשנותו. מדוע אנשים מסוימים מפתחים תחושה של שליטה ויכולת בעוד אחרים לא? הדבר טמון באופן לא מפתיע בסביבה המשפחתית: סביבה המעניקה עקביות, חום ותשומת לב, ונענית לצורכי הילד, היא תנאי מוקדם להתפתחות מה שנקרא מוקד שליטה פנימי, ואילו סביבה לא צפויה, לא עקבית ומשתנה תדיר, תורמת לפיתוח מוקד שליטה חיצוני ולחוסר אונים אישי.

איך אפשר להשתחרר מרחמים-עצמיים ולקבל אחריות על חיינו? הלוואי וזה היה פשוט כמו שזה נשמע. המטרה היא לנסות ולהחזיר את תחושת הכוח והשליטה העצמית לאדם, ולגרום לו להאמין כי למרות שהשינוי מפחיד, הוא אינו מסוכן כפי שהוא חושב, שהוא ורק הוא יכול לשנות את עולמו, ושיש בו את הכוח לשנות. מטבע הדברים זו עבודה עדינה, שעוברת דרך חיזוק תחושת עצמי שברירית, וחיזוק האמונה שיש לו זכות לרצות ולפעול להשגת רצונו, גם במחיר של מפגש עם אשמה על המקומות בהם הוא לא רק ה"קורבן" אלא גם ה"תליין".

  בחזרה לעמוד קודם 



:שתף
:הרשמה לניוזלטר החודשי

 בקרו באתר הפייסבוק שלי


דף הבית | אודותיי | סוגי המפגשים | מאמרים והרצאות | אניאגרם | פיתוח ארגוני | תודות | צרו קשר


.שאלון האניאגרם והתכנים באתר פותחו ע"י רועי צור. אין להעתיק, לפרסם או להפיץ תכנים מהאתר ללא הסכמתו של המחבר ©