שאלון אניאגרם מפגשים קרובים רועי צור
סלוגן
דף הבית אודותיי סוגי המפגשים מאמרים והרצאות אניאגרם פיתוח ארגוני תודות צרו קשר

אגרסיה ותוקפנות ביחסים

אחד המאפיינים הבולטים בחיי הרגש האנושיים המגוונים הוא שהטוב כרוך ברע. האינטראקציה בין אהבה לשנאה, כלומר בין אכפתיות, חמלה ודאגה לבין אגרסיה, הרס ותוקפנות בתוך האדם, ולאחר מכן בין בני-זוג, קובעת במידה רבה את היכולת לאהוב, ולקיים קשר זוגי ארוך-טווח. במבט ראשון נראה כי עדיף היה לו יכולנו להכחיד את התוקפנות, אולם במבט מעמיק יותר, כפי שנראה, אנו מגלים כי לאגרסיה תפקיד חשוב בחיינו הרגשיים, יותר ממה שאנו מעלים על דעתנו. מדוע היכולת לאהוב היא בעצם היכולת לשאת אהבה ושנאה יחד? ומדוע יחסים שיש בהם עודף או חוסר באגרסיה נידונים לכישלון? על זאת ועוד בטור הבא.

כל מי שקיים יחסי מין סוערים יודע עד כמה התשוקה המינית יכולה להיות אנוכית וזרועה בתוקפנות, שימוש באחר, כוח ושליטה. כל מה שהוא טאבו ביחסים אינטימיים הופך לא פעם למרגש ביחסים הארוטיים. העונג המיני דורש מידה מסוימת של אנוכיות, ויכולת לשים רגע בצד את הדאגה לאחר, אפילו היכולת הבסיסית לחדור ולהיחדר תלויה ביכולת להכיל אגרסיה בריאה. תוציאו את האגרסיה מתוך הקשר הזוגי ותקבלו במקרה הטוב זוג שאולי יודע לטפל זה בזה, אבל לא מסוגל להיות מאהב זה של זה. במקרה הגרוע תקבלו זוג שחיי חיים הרמוניים אך משעממים להפליא. מי שחושב שזוגיות ללא קונפליקטים היא זוגיות רצויה, שוכח שיסוד ה"אש" הוא אחד מארבעת היסודות בטבע. הדבר העיקרי שאש זקוקה לו הוא אויר, ובתרגום לשפה זוגית: תשוקה זקוקה למרחב. מה שיוצר מרחב בזוגיות היא היכולת להתרחק מבן-זוגנו ולשמור על עצמיותנו, ולשם כך אנו זקוקים לאגרסיה. אהבה מקרבת, אגרסיה מרחיקה. מבלי משים הדבר הראשון שאנו עושים לאחר קיום יחסי מין, שלרגע אנו נראים כמתמזגים זה בזה, הוא להתרחק ולהנכיח את נפרדותנו ועצמיותנו מחדש, וחוזר חלילה. לכן כשיושב מולי זוג שאיבד את ה"אש" שלו, אני בודק מדוע נפגעה היכולת שלהם להביע אגרסיה בריאה, המסייעת לשמר להט וחיות בחיי הרגש. גבר או אישה שאינם מחוברים לאגרסיה שלהם נוטים לפאסיביות ולתלותיות, ומשהו מהיכולת שלהם להיות מאהבים יצריים נפגע. מעצורים רגשיים, אימפוטנטיות או פריג'ידיות יכולים להיות מוסברים לא פעם דרך הפחד לחוות את היסוד התוקפני באהבה, המוביל להרגשה פנימית שחיות והחיים בכללותם עלולים להיות מסוכנים.

יצר החיים והמוות, הליבידו (הדחף המיני) והאגרסיה, האכפתיות וההרסנות מלווים אותנו משחר נעורינו. כאשר האמא נענית באופן מידי ומדויק לצרכיו של התינוק היא אמא טובה, אולם כאשר היא מתסכלת אותו היא הופכת לאמא רעה, והתינוק הופך לתוקפני. לתינוק אין אמצע, יש או "טוב" מוחלט או "רע" מוחלט, ומבחינתו אילו שתי אימהות שונות. באמצעות האגרסיה הוא מנסה להרוס את האם הרעה, אולם עם הזמן האהבה אליה מפציעה מתוך ההכרה שאין ביכולתו לעשות זאת, כיוון שאמא היא אדם נפרד מחוץ לשליטתו. כך הוא לומד לאהוב עם הזמן אמא אחת שהיא גם טובה וגם רעה. בתהליך התפתחותי חשוב זה מתגבשת היכולת לאהוב, כלומר היכולת להכיל אמביוולנטיות בקשר, הרצון לאהוב אך גם היכולת לשנוא לפעמים את אותו האדם. אצל אנשים מסוימים (לדוגמא בעלי נטייה אישיותית "גבולית") תהליך זה לא הושלם כראוי והם נוטים להסתכל על בני-זוגם או כטובים מוחלטים או כרעים מוחלטים. האידיאליזציה שהם עושים והרצון לקירבה יכולים להפוך בשנייה לחוויה של נרדפות, שנאה ורצון להרוס את בן-הזוג המתסכל. קשר כזה יכול להתאפיין בתוקפנות רבה הבאה לידי ביטוי בהתקפות זעם, תסכול רב, גלים של התקרבות והתרחקות, ופחדים סביב נטישה והבלעות.

לאהוב זה מסוכן. כשאנו תולים את תקוותינו באדם אחר, תלותנו בו עולה פלאים. וככל שחוסר האונים והעדר השליטה בו גוברים, כך עולה החשש מלהיפגע ולהידחות. תשוקה רומנטית הופכת בקלות להשפלה, מספיק לעיין בחדשות מידי יום בכדי לראות למה יכולה לגרום סערת הרגשות של האוהב המתוסכל. למושא התשוקה יש כוח עצום, ופגיעותו של המאהב היא ביחס ישר לעומק האהבה. כאשר אנו משתוקקים אנו בסכנה, וההימצאות בסכנה מכעיסה אותנו. אנחנו רוצים לשלוט, להיות מסוגלים לפגוע, למחוק את האחר שבו אנו תלויים. התוקפנות היא תגובה טבעית לאיום על העצמי שלנו, לכן היכולת להכיל ולבטא באופן בריא את תוקפנותו, היא תנאי מקדים ליכולת לאהוב ולהיות בקשר קרוב. מטופלים שלא יכולים להגיד לי שהם שונאים אותי ברגעים שהם מרגישים תלויים בי, שאני מתסכל אותם, או שאכזבתי אותם, ינשרו בסופו של דבר מהטיפול. אולם הפנטזיות התוקפניות הרגעיות כלפי מטפל הם כאין וכאפס לעומת עוצמת הפנטזיות הרצחניות שאנו נוצרים בדמיוננו כלפי האדם איתו אנו חיים ואוהבים מעומק ליבנו. הקשיים הכי גדולים של אנשים בקשרים היא סביב היכולת לעשות אינטגרציה של אהבה ושנאה, ובסופו של דבר לאפשר לאהבה להיות המרכיב העיקרי באינטראקציה עם אחרים.

יש כאלה שאצלם התוקפנות היא מזג מולד, אחרים, בעקבות חוויות עבר קשות, חיים בתחושה כרונית של איום וסכנה, הנוטה לייצר תגובות תוקפניות רבות עוצמה. אצל חלקנו התוקפנות הפכה לדרך חיים, והשנאה הפכה לצורת הקשר העיקרית עם אחרים, כיוון שהיא מפיחה חיים בתחושת החיבור לעולם. היכולת לחלוק תוקפנות כלפי אחרים היא מאפיין חשוב של חיבור אינטימי. אין דבר מרגיע יותר ומקרב מהיכולת לתקוף את בן-זוגנו ועדיין להרגיש בטוח שהאהבה תשרוד את המתקפה, ותפנה את מקומה לתחושת אשמה שתביא לרצון לכפר ולתקן. הרבה פעמים מסתתרת מתחת לתוקפנות כמיהה גדולה לקבלה. לא פעם הרגשתי שהתוקפנות של מטופלים מסוימים כלפי נועדה לעורר בי תגובה ריגשית, במטרה לחוות איתי קשר משמעותי כאלטרנטיבה לאדישות, ניכור וריקנות שחוו במהלך חייהם. אם כך תוקפנות היא לא פעם ביטוי מעוות של אהבה. אולם מה קורה כאשר התוקפנות גואה ועולה על גדותיה? תוקפנות ביחסים לובשת צורות רבות: שתלטנות, קנאה אובססיבית, בגידות, חוסר היכולת להכיל רכות ותשוקה מינית עם אותו האדם (תסביך ה"מדונה והזונה"), ניסיון לצמצם את החופש של האחר, ביקורתיות יתר, סטיות מיניות וסאדו-מזוכיזם, תחושה תמידית של רודפנות, הנטייה לחנך ולהעניש את בן-הזוג מתוך חוויה של צדקנות ועליונות מוסרית, כעס, התקפי זעם ובוז. תהיה אשר תהיה צורת הביטוי התוקפנית שלנו, כשהיא גואה היא הורסת כל חלקה טובה בקשר, למרות שבטווח הקצר היא מתגמלת כיוון שאנו מרגישים טוב מכך שהגנו על כבודנו ועל תחושת העצמי הפגוע שלנו. איך ניתן אם כך לשלוט בנטייה התוקפנית שלנו?

מה שאנחנו לא בקשר איתו בתוכנו מנהל אותנו. אם אני כועס על מישהו ולא בקשר עם זה בתוכי, יכול להיות שאנתק איתו קשר במקום לדבר איתו. אם אני מפחד ממשהו ולא מסוגל להכיל את הפחד כנראה שאמנע מלעשות את מה שמפחיד אותי, ואם אני מקנא במישהו וקשה לי להודות בזה, אני אקטין אותו או אבוז לו במקום. אם אני לא בקשר עם התוקפנות שבתוכי היא תצא משליטה, אשליך אותה על הסביבה ואז אראה את העולם כמתנהג באופן תוקפני אליי. כך יראה לי העולם מקום מסוכן. אולם אם אנחנו מדברים את הדחפים ההרסניים שלנו, משהו ביכולת שלהם לשלוט בנו דועך. רק מתוך קבלה שלמה של התוקפנות וההרסנות שלנו, אנו נוכל להתעלות עליה באמצעות סלחנות ותיקון כלפי אנשים אחרים, כלפי חוויות עבר, ובסופו של דבר כלפי עצמנו. עלינו ללמוד להתפייס עם התוקפנות שלנו ולראות בה היבט חשוב של חיינו שמחד הוא בעל פוטנציאל מחייה, מעשיר, ויצרי ומאידך הוא בעל פוטנציאל לקלקל. כאשר אנו בדיאלוג פנימי עם תוקפנותנו אנו יכולים להתנהג באופן שמאזן אותה או עושה לה עידון באמצעות הומור, דאגה, אכפתיות, אמפטיה, יחס אוהב, חרטה, סליחה, השלמה עם חולשות ופגמים אצל האחר ואצלי, הכרת תודה, רכות ועוד.

התוקפנות היא צילה של האהבה, בת-לוויה בלתי נמנעת, ומרכיב הכרחי בתשוקה. היכולת לאהוב לאורך זמן כרוכה ביכולת לשאת שנאה ולתקנה. אנשים שלא מסוגלים לשנוא גם לא מסוגלים באמת לאהוב, אך אנשים ששונאים יתר על המידה או שונאים מבלי להיות מודעים לכך, יחבלו בקשר בדרכים שונות או פשוט יעזבו אותו בטרם תתפתח האהבה.

  בחזרה לעמוד קודם 



:שתף
:הרשמה לניוזלטר החודשי

 בקרו באתר הפייסבוק שלי


דף הבית | אודותיי | סוגי המפגשים | מאמרים והרצאות | אניאגרם | פיתוח ארגוני | תודות | צרו קשר


.שאלון האניאגרם והתכנים באתר פותחו ע"י רועי צור. אין להעתיק, לפרסם או להפיץ תכנים מהאתר ללא הסכמתו של המחבר ©