שאלון אניאגרם מפגשים קרובים רועי צור
סלוגן
דף הבית אודותיי סוגי המפגשים מאמרים והרצאות אניאגרם פיתוח ארגוני תודות צרו קשר

איך לפתח את עצמנו בכיוונים חדשים

סדנאות וספרי עזרה עצמית רבים מעודדים אותנו בדרכים שונות להתחבר ולאהוב את "הילד הפנימי" שבתוכנו. ההנחה הסמויה היא שיש בכל אחד מאיתנו מהות פנימית חבויה המחכה שנתחבר אליה מחדש, ושחיבור זה יגרום לנו לאהוב, לקבל ולהעריך את עצמנו יותר. לצורך כך מייעצים לנו לקלף שכבה ועוד שכבה מתוך האישיות שלנו, ולחזור אחורה במנהרת הזמן אל המקום שבו התנתקנו מהילד האמיתי שהיינו לפני שמשהו השתבש. אולם הזמנה זו יכולה לגרום למבוכה ואשמה בקרב לא מעט אנשים העומדים מבולבלים לנוכח מה שנראה כאדם המבוגר שגדל מתוך אותו הילד, העומד כביכול בינם ובין רווחתם הנפשית בהווה. בטור זה אני רוצה להציג תפיסה נוספת של העצמי שלנו, ולהציע דרך קצת שונה להסתכל על הקשיים הנפשיים שכולנו חווים ביחסים הבין-אישיים שלנו.

נפתח בכמה דוגמאות. אדם מגיע לטיפול עם תחושת ריקנות, אובדן של עניין ממשי בחיים ומן תחושה כללית של חוסר משמעות. הוא מרגיש מבוגר בעל-כורחו, כאילו שחייו הם חובה מוסרית אחת גדולה ומכבידה. חייו נעדרים חוויות ספונטניות ובחירות מתוך הוויה של "בא לי". מתוך כך עולם הדייטים נראה לו חוויה מתישה וסיזיפית ללא שום הנאה מהמשחק שבכך. נראה כי הילד הפנימי שבו לא בא לידי ביטוי כלל, המשחקיות האופיינית כל-כך לילדים נעדרת מהווייתו היומיומית. אולם כיצד עליו להתחבר אל הילד הפנימי שבו, והאם זה אומר שהמבוגר הרציני שליווה אותו כל חייו הוא היבט אישיותי שעליו לזנוח בכדי להיות מאושר? אדם אחר מגיע לטיפול עם תחושת בדידות וקושי ביחסים. עם השנים הוא פיתח עמדה קשה ועוינת לכל הפגנה של חולשה בעצמו. הוא מתקשה להיות נדיב כלפי עצמו, ולהפגין חמלה כלפי הרגישויות השונות שלו. נוח לו יותר עם ארשת אינטלקטואלית ושכלתנית השומרת עליו מפני פגיעות. האם הוא הודף את הילד הנזקק שבתוכו? אדם אחר מגיע לטיפול ומדבר על הנטייה שלו לרצות את הסובבים לו ובעיקר את הוריו. בדרך נראה כי הוא זונח את עצמו ואת הצרכים האישיים שלו, אולם זה מרגיש כאילו אין לו שום יכולת תמרון או בחירה בסיטואציות האלה, "זה מי שאני" הוא אומר. האם הוא זונח את הצרכים של "הילד הפנימי" שבו?

תחשבו שיש לנו שתי צורות להסתכל על "העצמי" שלנו. האחת, היא להסתכל עליו כקבוע והמשכי על פני ציר חיינו. בצורה זו יש לנו זהות פנימית אחידה ההולכת איתנו לכל מקום, ומאפשרת לנו לארגן את החוויות בחיינו במסגרת רציפה של זמן ומשמעות. כשאני אומר "אני ממש לא עצמי היום" אני מתכוון שהתרחקתי מאותו גרעין פנימי של אישיותי הכולל דפוסי מחשבה וסגנון אישי המוכרים לעיתים רק לי. לעומת זאת הדרך השנייה היא להסתכל על "העצמי" שלנו כמרובה וכמשתנה תדיר על פני ציר הזמן, כלומר לא רציף כפי שאנחנו נוטים לחשוב. לדוגמה, אני יכול להיות עצמי אחד באינטראקציה עם הוריי, עצמי אחר באינטראקציה בעבודה, ועצמי אחר עם בן-זוגי. כלומר "העצמי" שלי הוא משהו שאני עושה וחווה בזמנים שונים ולא דבר אחד קבוע, וחשוב מכך, הוא מתקיים ביחסים עם אחרים ולא באופן מנותק מהם. אם תחשבו על זה לעומק, הרי גם החוויות העמוקות ביותר שלנו, הבונות ומגדירות כביכול את הגרעין האישיותי שלנו, מקורן בעצם באינטראקציות בינאישיות מעברנו, שנחקקו בנפש והפכו עם הזמן למי שאנחנו. כדי להבהיר את הנקודה הזו נסו לחשוב על העצמי שלנו כסרט קולנוע. מצד אחד הוא כמובן המשכי ואינטגרלי, אולם אם תחשבו על כך לעומק הוא מורכב מתמונות נפרדות ובלתי המשכיות שחוברו להן יחדיו בכדי ליצור "אשליה" של המשכיות. האשליה הזו חשובה כי היא יוצרת משמעות ותחושה קוהרנטית, אולם בל נשכח שהיא מורכבת מתמונות נפרדות ושונות הרצות אחת אחר השנייה.

אבל למה כל זה חשוב? אנשים רבים מגיעים לטיפול עם תחושה של מה שהיה הוא שיהיה. למרות שהגעה לטיפול מסמלת תקווה או התגלמות של ניצני שינוי, ייאוש הוא מנת חלקם של לא מעט מטופלים שכבר ניסו טיפול כזה או אחר, אך טרם הצליחו להשתחרר מחסמים המונעים מהם להשיג את החיים שהם מפנטזים לעצמם. קיים קשר הדוק בין תחושת סיפוק ועושר בחיים לבין היכולת לנוע מתוך חוויה של עצמיות אחידה והמשכית, אל חוויה של עצמיות מרובה וחסרת המשכיות, כלומר משתנה מרגע לרגע. זה נכון שאם חוסר ההמשכיות הוא רב מידי אנו נתמלא בפחד מפני התפוררות וחוסר משמעות, אולם כאשר העצמיות המשכית ואחידה מידי, כפי שלרוב קורה, חיינו יהיו נוקשים ומשותקים סביב עצמיות מוכרת שקפאה לה מזמן. וכשזה קורה אנחנו נוטים להוביל אנשים אחרים לדפוסים משחזרים של יחסינו המוקדמים. אנו נימשך לדוגמה תמיד לאותם אנשים עם אותו סגנון אישיותי מוכר, או נחווה אנשים ברמה הרגשית העמוקה תמיד באותו אופן אחיד: שיפוטיים, לא אמינים, נוטשים, מרוחקים וכו'. אנחנו נעדיף את העצמיות המוכרת לנו על פני חוויה עשירה יותר של העצמי, או כמו שאומר המשפט באנגלית: השטן שאתה מכיר עדיף על פני השטן שאתה לא מכיר. כשאני מציע לאנשים לעשות דברים שהם לא רגילים אליהם כגון להתחיל עם בחורה על הרציף של הרכבת, לקחת חלק בקבוצת יחסים בין-אישיים, לומר "לא" לאחרים, או להפגין חמלה כלפי עצמם, הרבה פעמים הם יאמרו משהו כגון "אין סיכוי, זה מהדברים שאני לא עושה!". אולם מי זה ה"אני" הזה שלא עושה את הדברים? ומדוע דווקא את הדבר הזה הם משאירים מחוץ ל"אני"? כל מי שרוכב על אופניים יודע עד כמה הפעמים הראשונות הרגישו כ"לא-אני", עד שבהדרגה הפכו לחלק מ"האני" שלנו. כלומר כל חוויה שהיא "אני" מתחילה בעצם מחוויית "לא-אני" באינטראקציה עם הסביבה. מדוע אם כך שזה יהיה שונה באינטראקציות הבין-אישיות שלנו?

נחזור רגע לדוגמאות שפתחנו איתם. אפשר להסתכל על אותו כביכול "ילד פנימי" שלהם, כארגון-עצמי אחד מיני רבים, קול שירד למחתרת והסתיר את יכולת הביטוי שלו מכיוון שבסביבה הראשונית שלהם קול זה לא קיבל חיזוק, היה מסוכן להבעה, או פשוט לא היה רלוונטי לדרך התקשורת המקובלת עם הסביבה. לדוגמה, יכול להיות שאותו אדם מרצה שימר את החיבור עם הוריו על ידי כך שהיה נכנע להם באופן סביל, ואותו אדם שכלתן ואינטלקטואל המתקשה להפגין פגיעות או חולשה, היה שומר על חיבור עם אמו דרך זה שהיה בולע את צרכיו הרגשיים כיוון שהרגיש שאין היא יכולה או רוצה להיענות להם. האדם בעל תחושת החובה והאחריות למד להסתיר את ילדיותו הטבעית כיוון שאביו סלד מכך. ילד אינו יכול להסתכן באובדן האהבה של הוריו, לכן הוא מפתח את ארגוניי-העצמי שמאפשרים לו לשמור על חיבור אוהב עם הוריו, ולהסתיר את ארגוניי-העצמי האחרים. לרוע המזל ארגוניי-עצמי אלא הם בדיוק מה שחסר לו היום בכדי לחיות חיים מלאים ומספקים. ככלל, ככל שגוברת יכולתו של אדם לשאת את החוויה של גרסאות מרובות של עצמו, כך הוא חווה עצמו כחזק, עמיד ובעל יכולת הסתגלות עשירה יותר למציאות.

אחת המטרות של טיפול היא לחשוף חלקי עצמי נסתרים אלה ולהתנסות בהם בחדר הטיפולים על מנת שיוכלו להתרחב לעולם החיצון. דרך זירת היחסים איתי אני מעודד את האדם לחקור בין היתר: מדוע הוא בוחר להתנהל במערכות יחסים באופן חד-ממדי ומקובע? האם הוא יכול לראות סוגים שונים של קשר מעבר לסגנון הקשר עם הוריו, שבו השקיעו בעצמי המסוים שלו? מה הוא מפסיד מבחירה חוזרת ונשנית בתצורת קשר זו? באיזה מידה חווייתו העצמית של האדם וביטויו העצמיים הם משמעותיים ואותנטיים או אולי הגנתיים וארכאיים? מדוע הוא בוגד בעצמו באופן שגרתי? אני מעודד אותו להתבונן בחייו ולהבדיל בין השטחי לבין מה שנחווה באופן עמוק יותר, בין הסתגלויות קונפורמיסטיות לסביבתו, לבין מה שהוא באמת אישי יותר, בין האותנטי לבין מה שאינו אותנטי. ככלל אצבע, ארגון-עצמי אותנטי הוא כזה שעוזר לנו לייצג ולבטא את עצמנו, בניגוד לארגון-עצמי לא-אותנטי שמטרתו ליצור רושם אצל אחרים או לשלוט בהם. ויש כאן גם בונוס, ככל שאדם מסוגל יותר להכיל בתוכו דרכים מגוונות לחוות את עצמו, כך הוא יכול לחוות אחרים באופן פחות סטריאוטיפי ומצמצם ויותר באופן רב-ממדי ומורכב, ובכך להעשיר את חייו.

רעיון "הילד הפנימי" זוכה לפופולאריות בפסיכולוגיה העממית, כיוון שהוא מתכתב עם הרעיון שהעצמי האמיתי שלנו שוכן במצבי התפתחות מוקדמים. אולם רעיון זה הוא פשטני ואף מסוכן כיוון שהדבר יכול להוביל אותנו לתאר חלק אחר מעצמנו כמזויף רק משום שאנו רוצים להיפטר ממנו. אז אולי במקום להתקלף כבצל ולחפש אחר "הילד הפנימי" שלנו, או העצמי האמיתי והמוחלט, מוטב פשוט לנסות ולהרחיב את הרפרטואר העצמי שלנו. לכן בפעם הבאה שאתם נכנסים לסיטואציה בה העצמי "המוכר" שלכם יוצא, תזכרו שבעצם אנחנו אף לא חוצים את אותו הנהר פעמיים, העצמי שלנו, כמו הנהר, הוא אף פעם לא ממש אותו הדבר למרות מה שאנו מרגישים.

  בחזרה לעמוד קודם 



:שתף
:הרשמה לניוזלטר החודשי

 בקרו באתר הפייסבוק שלי


דף הבית | אודותיי | סוגי המפגשים | מאמרים והרצאות | אניאגרם | פיתוח ארגוני | תודות | צרו קשר


.שאלון האניאגרם והתכנים באתר פותחו ע"י רועי צור. אין להעתיק, לפרסם או להפיץ תכנים מהאתר ללא הסכמתו של המחבר ©