שאלון אניאגרם מפגשים קרובים רועי צור
סלוגן
דף הבית אודותיי סוגי המפגשים מאמרים והרצאות אניאגרם פיתוח ארגוני תודות צרו קשר

תלותיות, ריצוי והתמזגות בקשרים

בטור הקודם דיברנו על סגנונות שונים של אנשים שמפחדים להתמסר לקשר. בטור הזה נדבר על אנשים שכביכול מתמסרים לקשרים, אך בצורות מעוותות שבאות על חשבונם. אני בעיקר מתכוון לאנשים תלותיים, "מזוכיסטיים" או בעלי נטייה להתמזגות עם האחר, שאצלם הכמיהה להתמסרות הופכת בעצם לסוג של כניעה. אנשים שמכוונים יותר להתמזגות הם יותר תלותיים באופיים. הם חיים למען אחר כלשהו, ומרגישים מצוקה נוראית מעצם המחשבה שהם ייפרדו ממנו. לפיכך הם מוותרים על הצרכים שלהם, מנסים לגלות את רצונותיהם של האחרים, והופכים את הרצונות הללו לרצונותיהם. במובנים מסוימים אלו האנשים שהופכים להיות האויבים הכי גדולים של עצמם. הם לא מתנהגים כך כיוון שהם נהנים מכאב ומסבל, כפי שמקובל לחשוב בהקשר המיני של מזוכיזם, אלא כי מתחת להתנהגות זו הם מחזיקים באמונה מושרשת, שבכדי לשמור על האחרים קרובים אליהם, ולקבל מהם תשומת לב, עליהם להקריב את עצמם. אנשים "מזוכיסטיים" הם בעלי כמיהה גדולה לתלות שאותה ציינו בטור הקודם כנמצאת בבסיס ההתמסרות. המזוכיסט מעביר באמצעים שונים את הכוח לאחר ומעניק לאחר את עצמו כמתנה, ובכך הוא מקווה שהאחר ירצה להיות איתו ולאהוב אותו. ניתן למצוא לכך ביטויים שונים בחיי היומיום: הקושי לקבל החלטה ולהעביר את הבחירה לאחר, המעטה בערך עצמי, ביקורת עצמית, נטייה להתלונן מבלי לעשות עם זה באמת משהו רק בכדי לקבל תשומת לב, הרצון לנצח במאבק צודק ומוסרי על פני קידום פתרון פרקטי לבעיה, הצורך "להקיא" את כל הסיפור שלי בדייט ראשון מתוך הרצון להתמסר, פגיעה וסיכון עצמי ועוד מגוון ביטויים.

מה הפסיכולוגיה שעומדת מאחורי הפיכתו של ילד למבוגר "מזוכיסטי"? אפשר להבין התנהגות מזוכיסטית כהגנה מפני חרדת הנפרדות או הנטישה. "המזוכיסט" אומר לעצמו "אני מעדיף לסבול בשביל האחר, או להיות קורבן, על פני לא להיות בקשר בכלל" ("תענה אותי אך אל תנטוש אותי" או במקריי קיצון "אל תעזוב אותי אחרת אפגע בעצמי"). המזוכיסט למד בילדותו כי דרך סבל, או דרך היכולת להתאפק ולשאת אותו, הוא מקבל אהבה ותשומת לב. ניתן לראות לעיתים התנהגות זו אצל ילדים שמכניסים את עצמם לצרות רק בכדי לקבל תשומת לב מהוריהם. ילדים שגדלים להיות מבוגרים "מזוכיסטיים" גדלים לעיתים עם הורים מענישים, ביקורתיים מאד, מרתיעים או נעדרים ריגשית. הצורך הפסיכולוגי להפוך את "העונש" שהם קיבלו באופן בלתי נשלט בעבר, לחוויה נשלטת בהווה, גורם להם כמבוגרים לפעול כנגד עצמם. אולם בניגוד לעבר, הפעם הם אלה ששולטים בזמן ובמקום ש"העונש" נעשה. גם אם זה נשמע מעוות, זה לפחות מקל על החרדה ונותן תחושה של שליטה. כמו כן היכולת לשאת כאב ולהקריב בשביל האחר, מעניקה תחושה של כוח שחסרה באופן אינהרנטי ל"מזוכיסט".

עמוק בתוכם ניתן למצוא תמהיל של עצב עמוק, אשמה והתמרמרות. האשמה המקורית נוצרה מתוך כך שהם למדו להאשים את עצמם בקשר הראשוני הלקוי עם הוריהם, בחזקת "עדיף לחיות כחוטא בעולמו של אלוהים, מאשר לחיות בעולמו של השטן", כלומר לילד עדיפה המחשבה שהוא רע בסביבה שהיא טובה, מאשר לחשוב שסביבתו רעה. יש כאלה שמסתכלים על "מזוכיזם" כדיכאון עם תקווה. הדיכאוני מרגיש שהוא רע, ואיבד את התקווה לחיים טובים יותר, אולם המזוכיסט עדיין מחזיק בתקווה, ונלחם על מה שמגיע לו. עם השנים האשמה מלווה אותם והופכת לעיתים את חייהם הבוגרים למייסרים. בכל פעם שהם רוצים משהו לעצמם, תופסים מקום משלהם, או רוצים לתת דרור לצרכים ולחלומות שלהם, מיד מתגנבת בשקט האשמה הישנה. יחד עם האשמה מסתתרים גם עצב, התמרמרות או זעם שמקורם באי-צדק או יחס בלתי הוגן מאחרים. התלות באחר יכולה להביא להמון אגרסיה, ברגע שהאחר אינו מחזק את הערכתם העצמית. כאשר האחר אינו נותן למזוכיסט את מה שהוא מרגיש שמגיע לו בעבור כל ההקרבה העצמית, הוא יכול להתמלא בזעם קדוש. מזוכיסטים הם הקדושים המעונים הקלאסיים, כאשר הם גורמים לאחרים להרגיש שהם מתייחסים אליהם באופן לא ראוי.

בתוך מערכות יחסים מזוכיסטים יכולים למצוא את עצמם לרוע מזלם עם בני-זוג שלא נותנים להם מספיק, מתייחסים אליהם באופן לא ראוי, או במקרי קיצון סדיסטים כלפיהם. ניתן לומר כי בתוך קשרים המזוכיסט מקריב את הכוח שלו בתמורה לאהבה מהאחר. מזוכיסטים הם לא פעם אלטרואיסטים ובעלי יכולת הענקה והקרבה, בין אם זה לטובת אחר משמעותי, ובין אם זה לטובת מטרה גדולה שלשמה הם פועלים. אלטרואיזם היא תכונה מתעתעת, כיוון שזוהי תכונה מוערכת על ידי הסביבה וכזו שגורמת למחזיקים בה להתגאות בעצמם. האלטרואיסט לכאורה אינו רוצה שום דבר לעצמו, חי בעבור האחרים, וגאה על כך שאין הוא מייחס חשיבות רבה לעצמו כפי שהוא מייחס לאחרים. אולם במבט מקרוב האלטרואיסט יכול להרגיש אומלל, ויחסיו עם הקרובים לו אינם משביעי רצון כפי שהוא מצפה. לא פעם בתהליך הטיפולי המזוכיסט מגלה שהוא משותק מחוסר יכולתו ליהנות ממשהו, שיש בו איבה לאחרים ולחיים עצמם, ושמאחורי האלטרואיזם שלו מסתתרת בעצם אגוצנטריות דקה ורצון גרנדיוזי להיות חשוב. אלטרואיזם ואנוכיות הם בעצם שני צדדים של אותו מטבע, מטבע של חוסר אהבה עצמית. איננו יכולים באמת לאהוב אחרים ולהתמסר אליהם אם אנחנו לא באמת אוהבים את עצמנו. כלומר אם אדם אוהב רק אחרים, בעצם אין הוא אוהב כלל. האלטרואיזם והאנוכיות הם בעצם שתי אסטרטגיות שונות המשמשות כהגנה מפני הקושי לאהוב, והקושי להתמסר באמת. ניתן להתבונן בטבעו המתעתע של האלטרואיזם דרך "האימא הפולניה" המקריבה בעבור ילדיה. אותה אימא לא אנוכית שמוכנה להקריב את עצמה בשביל ילדיה, מצפה שהם ילמדו ממנה מה זה להיות אהוב ולאהוב אחרים. אולם להפתעתה ילדיה גדלים בהרגשה של חרדה, חשש מגינוייה של אמם ורצון למלא אחר ציפיותיה. הם בעיקר שותפים לטינה הנסתרת של אימם כלפי החיים, וכל אלה הופכים אותם למבוגרים ממש לא מאושרים. אין דרך טובה יותר ללמד את ילדנו מהם אהבה, שמחה ואושר מאשר להראות להם דוגמה אישית לחיים של אהבה, שמחה ואושר. ילדים צריכים להרגיש אהובים על ידי הורים, שאוהבים את עצמם ואת החיים באמת ובתמים.

אנשים בעלי נטייה מזוכיסטית צריכים למצוא לעצמם מערכות יחסים בהן מקבלים אותם לא רק כאשר הם מקריבים את עצמם, אלא שאוהבים ומקבלים אותם גם כאשר הם כועסים, אנוכיים, נלחמים על הצרכים והחלומות של עצמם, למרות האשמה שהם מרגישים עקב כך. הם צריכים למצוא בני-זוג שמשמשים מודל לאהבה עצמית, כאלה שאוהבים את עצמם מספיק בשביל לעמוד על שלהם מבלי להרגיש אשמה. הם צריכים להבין שלכעוס על אחרים זה טבעי כאשר הם לא מקבלים את מה שמגיע להם ושמותר להם לבקש, לרצות, להפגין אסרטיביות בריאה ועדיין להרגיש אהובים. גישה מתקנת זו תחשוף אותם בוודאי לאשמה, בדידות וחרדות נטישה, אולם רק דרך היכולת לשאת ברגשות אלה, המזוכיסט יבין שאין הוא יכול להשתמש באחר ככיסוי מפני בדידותו, וככלי המחזק את ערכו העצמי באמצעות הקרבה. התמסרות אמתית היא ההיפך מכניעה. התמסרות היא אינה למישהו אחר כמו שמתרחש בכניעה, אלא פעולה שאנו עושים בנוכחות אדם אחר. התמסרות היא כוח הפועל לקראת צמיחה, בעוד שכניעה משמשת כמנגנון הישרדותי קדום. קל לבלבל בין התמסרות לכניעה, התמסרות היא חוויה של אחדות וקבלה, של פתיחות, של משהו חדש שפורץ מתוכי, בעוד שכניעה היא חוויה של היותי בובה על חוט, והיא מלווה בוויתור ובטינה.

  בחזרה לעמוד קודם 



:שתף
:הרשמה לניוזלטר החודשי

 בקרו באתר הפייסבוק שלי


דף הבית | אודותיי | סוגי המפגשים | מאמרים והרצאות | אניאגרם | פיתוח ארגוני | תודות | צרו קשר


.שאלון האניאגרם והתכנים באתר פותחו ע"י רועי צור. אין להעתיק, לפרסם או להפיץ תכנים מהאתר ללא הסכמתו של המחבר ©