שאלון אניאגרם מפגשים קרובים רועי צור
סלוגן
דף הבית אודותיי סוגי המפגשים מאמרים והרצאות אניאגרם פיתוח ארגוני תודות צרו קשר

פחד מאינטימיות ופחד ממחויבות

כולנו עסוקים בחיפוש אחר חוויות "גדולות מהחיים" כדוגמת להתאהב, לקיים יחסי מין, ללכת לסדנה מרגשת, או להאמין במשהו חיצוני לנו "בכל לבבנו, בכל נפשנו, או בכל מאודנו", מדוע? הסיבה היא שלרגע אחד או שניים, חוויות אלו מאפשרות לנו להתמסר. התמסרות היא היכולת להניח בצד את המגננות שלנו מפני חרדה, בושה, אשמה או כעס, ולאפשר לעצמנו להיות פגיעים ליד אחר, לזכות בהכרה וידיעה ממנו, ולהרגיש שחרור והתרחבות של עצמנו בנוכחותו. למרות הדגש הגדול שפרויד שם על הדחף המיני של האדם, האינסטינקט הראשוני שלנו כבני-אדם הוא לחפש קשר אוהב ובטוח עם האחר, כפי שעשינו בשנייה שיצאנו מרחם אימנו. במובנים רבים קשר רומנטי בבגרות הוא שיכפול של ההתקשרות הראשונית אם-תינוק. כשאנו גדלים, הכמיהה האינסטינקטיבית להתמסרות דוחפת אותנו לחפש ללא הפסקה אחר מישהו משמעותי שיאפשר לנו לתת ביטוי לצורך זה, כדי שנוכל להיות לידו פגיעים, חשופים, ונראים, וכדי שניוודע על ידו. התמסרות מאפשרת חוויה של ריפוי, של שלמות, של מגע עם העצמי האמיתי שלנו, המגיח כתוצאה מהורדת המחסומים ההגנתיים שלנו. האירוניה הטראגית היא שאלה הזקוקים באופן כה נואש לנחמה ולהנאה שמערכת יחסים אותנטית יכולה להעניק להם, מסוגלים הכי פחות להתמסר אליה. מי שאינו מסוגל, או בעיקר מפחד להתמסר, מוצא לו לעיתים תחליפים זולים בדמותם של מיניות כפייתית, קפיצה מקשר לקשר, נהייה אחר גורואים למיניהם, תלותיות, ריצוי או כניעה לאחרים (על התמסרות מזויפת זו ארחיב בטור הבא). בטור זה אני רוצה לדבר על סגנונות של התנגדות להתמסרות, או במילים אחרות מדוע חלקנו מפחדים כל-כך מקשר.

התמסרות היא פעולה, והדבר שמאפשר אותה הוא רגש התלות הנמצא בבסיסה. יותר נכון היכולת לשאת את חווית התלות הריגשית, מאפשרת את פעולת ההתמסרות. על-אף הקונוטציה השלילית שיש לתלות, במיוחד אצל גברים, אין התלות דומה לתלותיות, כפי שילדיות אינה דומה לילדותיות. הראשונה היא בעלת קונוטציות חיוביות ואילו השנייה שליליות. תלות ריגשית אינה סימן לחוסר בגרות, לחוסר עצמאות, או לפתולוגיה כלשהי, להפך, להיות אנושי זה אומר להזדקק לאחרים. אם כן מדוע התלות באחר מעוררת אימה אצל אנשים רבים כל-כך? מהסיבה הבאה: הפחד מתלות נובע מהמודעות אליה. למה הכוונה? כולנו בלי יוצא מן הכלל גדלנו בסביבה שבה היינו תלויים בהורינו. אם סביבה זו הייתה טובה דיה, כלומר מכילה, מאפשרת, לא פולשנית או תובענית מידי כלפינו, חוויית התלות היתה שם תמיד, לגמרי טבעית, אך לא ממש מורגשת. התחלנו להיות מודעים אליה אם וכאשר היא נכשלה לספק את מה שהיינו צריכים (לדוגמה הורה נעדר, פולשני או מזניח...). הדבר דומה לנשימה שלנו, אנו מודעים אליה רק כאשר היא מופסקת או נמצאת בסכנה. לכן אם קשה לנו היום להתמסר, כנראה שבשלבים מוקדמים של חיינו, חווית התלות הראשונית הופרעה באופנים שונים על ידי הסביבה, ונחרטה בלא-מודע ככזו שיש להישמר מפניה. מחקרים מראים שלמרות שהיינו מצפים מאנשים שגדלו במשפחות שבהן היה סבל רב וקונפליקטים רבים - כלומר שחווית התלות נפגעה – להיות שמחים להתרחק סוף סוף ממשפחתם, הם באופן מפתיע דווקא מתקשים לעזוב. זאת מכיוון שחווית התלות הראשונית שנפגעה, הביאה לתלותיות ולחרדה גבוהה סביב העזיבה. כלומר כשהקשרים הראשונים שלנו הם טראומטיים, אנחנו מפסיקים לקחת את הסיכון להתמסר לחיים או לאדם אחר, ולהפך, ככל שאנחנו מרגישים מחוברים באופן בטוח לאחרים, כך אנחנו מסוגלים לשאת את האוטונומיה והנפרדות שלנו לצד האחר.

אנשים מתמודדים עם החרדה מתלות בשתי צורות עיקריות. האחת ללכת נגדה דרך הכחשה שלה ופיתוח אני עצמאי ולא נזקק (אצל גברים במיוחד), והשנייה לנסות לרכך את הפחד דרך תצורות קשר שנראות כמו התמסרות, אך בפועל הן שונות בתכלית (כדוגמת מזוכיסטיות, התמזגות או תלותיות אך כאמור על זה נדבר בטור הבא). אז איזה צורה הכחשת התלות לובשת? מחקרים בהתקשרות אם-תינוק שביצע ג'ון בולבי הראו כי יש שלושה סגנונות התקשרות עיקריים לתינוקות שמלווים אותם לאורך כל החיים: בטוח, חרד או נמנע. אנשים בעלי סגנון התקשרות נמנע נוטים להראות פחות רגשות ונזקקות לאחר, וזאת בכדי להגן על עצמם מהתלות בו. הם בעצם משתיקים את הכמיהה לאחר כיוון שהם רואים אותו כמקור לפגיעה פוטנציאלית ולא כמקור לביטחון ונחמה. המסר הלא מודע שלהם נשמע כך: "אני לא צריך שתהיה שם בשבילי, אני בסדר לא חשוב מה תעשה". אנשים בעלי התקשרות נמנעת יעדיפו לשמור על מרחק בטחון מאחרים, ובוודאי שלא יתמסרו בלב שלם.

לאנשים בעלי נטיות אישיותיות מסוימות יש קושי להתמסר כיוון שהמציאות נתפסת מאיימת, לא מושלמת ומאכזבת. אנשים בעלי נטייה נרקיסיסטית למשל מחפשים להתאהב במישהו שישקף להם את המושלמות המדומה של עצמם, כפי שנרקיס התאהב בבבואתו שנשקפה אליו מהמים. אם הנרקיסיסט מוצא באחר את עצמו, או את הדימוי המושלם שהוא מחזיק לגבי קשר, הוא יהיה שמח ומסופק, אולם כפי שקורה לרוב, כאשר המציאות היא חלקית, מאכזבת או לא עונה לפנטזיה המושלמת, הנרקיסיסט יגיב בזעם, בהתרחקות או בחוסר התמסרות. לאנשים בעלי נטייה אישיותית אובססיבית או הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD), קשר יכול להחוות כמפחיד – הוא אינו מושלם, יש בו פגמים, קשה לשלוט בו, ויש בו מרכיב גדול של אי-ודאות. המחשבה של לחלוק את אותו מרחב עם אדם אחר בעל רגשות והתנהגויות עצמאיות משלו, יכולה לעורר חרדה רבה בקרב אנשים שלהם צורך רב במושלמות ובשליטה על מנת להפחית חרדה. בשנים האחרונות נעשה מחקר על אנשים שסובלים מהפרעה טורדנית-כפייתית בהקשר של קשרים וניתנה לה שם ספציפי: ROCD כלומר Relational Centered OCD. לאנשים אלה ישנן מחשבות אובססיביות כדוגמת "האם הוא האדם הנכון לי?", "אולי הוא לא האחד?", "הוא לא מושלם כי הוא... לדוגמא משעמם, לא חכם, לא מצחיק...". מחשבות מסוג אלה יכולות להקשות מאד על הכניסה לקשר, למרר את החיים בתוך קשר, ולגרום לאמביוולנטיות רבה ולקושי להתמסר לבן-הזוג. נכון שכולנו סובלים ממחשבות כאלה ואחרות לא פעם, אולם לאנשים אלה המחשבות הן אובססיביות ופולשניות, ופוגעות באיכות חייהם. לאנשים אחרים בעלי נטייה אישיותית פראנואידית יש קושי להתמסר לקשר כיוון שקשה להם לסמוך על אדם אחר. הכנסת אדם אחר לחיים יכולה להיות מקור לסכנה, כיוון שפרנואידים נוטים לחפש בסביבתם סכנות, ולברוח מחוויה שבה מישהו אחר יגביל אותם או ינצל אותם לרעה. כך הם יגלו חשדנות כלפי כל מי שנכנס להם לחיים גם אם כוונתו אוהבת. בהקשר זה אנשים בעלי חרדת נטישה יכולים לחבל במאמציהם להתמסר, כיוון שכל פעולה של האחר יכולה להתפרש כדחייה או נטישה פוטנציאליים ולהתרחקות אוטומטית שלהם כתגובה. אנשים אחרים מתקשים להתחייב כיוון שהתחייבות והתמסרות פרושה מפגש עם הסופיות שלנו. רבים אינם מסוגלים להתמסר למערכת יחסים אחת ויחידה, כיוון שבחירה משמעותה הקץ לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, לנעורים הנצחיים, ולשליטה מוחלטת בחיים. בהקשר זה ניתן להזכיר את הפחד הידוע מהחמצה או כפי שהוא נקרא FOMO – Fear Of Missing Out.

הפחד מיחסים קרובים יכול למנוע מאנשים להתמסר גם כשהם כבר נמצאים שנים בתוך קשר. לאנשים כאלה יש קושי לשמור על קרבה קבועה לבן-זוגם לאורך זמן רב: הם לעולם לא נוכחים עד הסוף, חלקם בוגדים, אחרים מונעים סקס וחיבה מבן-זוגם, ישנים בנפרד וכו'. מנגד ניתן לראות רווקים רבים מעל גיל ארבעים שמעידים על עצמם שהם רוצים קשר ארוך טווח, אולם מנהלים מערכות יחסים קצרות עם אנשים שברור שהקשר איתם לא ילך לשום מקום. אם מצאתם את עצמכם בכתבה, או שהיא הזכירה לכם את האדם איתו אתם חיים, דברו איתו על-כך באופן כן ולא שיפוטי, קחו את עצמכם לטיפול פרטני, או זוגי במקרה שאתם כבר בקשר, ונסו להיות אמיתיים לגבי האופן שהפחד מקשר מחבל ביכולת שלכם לבנות לעצמכם אחד יציב משלכם.

  בחזרה לעמוד קודם 



:שתף
:הרשמה לניוזלטר החודשי

 בקרו באתר הפייסבוק שלי


דף הבית | אודותיי | סוגי המפגשים | מאמרים והרצאות | אניאגרם | פיתוח ארגוני | תודות | צרו קשר


.שאלון האניאגרם והתכנים באתר פותחו ע"י רועי צור. אין להעתיק, לפרסם או להפיץ תכנים מהאתר ללא הסכמתו של המחבר ©