שאלון אניאגרם מפגשים קרובים רועי צור
סלוגן
דף הבית אודותיי סוגי המפגשים מאמרים והרצאות אניאגרם פיתוח ארגוני תודות צרו קשר

טיפול זוגי חלק א’

לכל זוג יש מריבה קבועה, כמו סצנה שחוזרת על עצמה בצורות קצת שונות בכל פעם. הנושא אמנם מתחלף, לפעמים הוא טריוויאלי ולפעמים הוא חשוב, אך הדינמיקה תמיד זהה, ובלי לשים לב בני-הזוג מוצאים את עצמם במעין מעגל קסמים זדוני, הזורע ביניהם עוינות וריחוק. לפני שנראה איך אפשר להתנהל אחרת כדי לא לדרוך אחד על הבהונות של השני, בואו נמחיש את הרעיון הזה דרך זוג שהגיע אליי לטיפול זוגי.

אצל אבי ושרית (השמות בדויים) שהגיעו אלי לטיפול זוגי במהלך משבר בנישואים, הוויכוח נסוב סביב נושא של קפדנות ושליטה אל מול אדישות וחוסר תשומת לב. שרית הרגישה כי אבי רודף אחריה בקשר לכל דבר קטן: "זה תמיד נראה שהוא מרגל אחרי ומחפש לראות איפה לא עשיתי משהו כמו שצריך, לפי החוקים שלו כמובן...אני רוצה ספייס, במיוחד כשאני באה הביתה. לפעמים הוא דורש ממני יותר מידי תשומת לב". אצל אבי לעומת זאת הטענה הייתה הפוכה: "אני לא מבין למה היא לא יכולה לשים לב לדברים קטנים, זה נראה ששום דבר ממה שאני מבקש לא באמת חשוב לה, אני לא יודע אם אני עדיין כזה חשוב לה בכלל!"

אחד הדברים שפרויד הביא לעולם היא ההבנה שאנו אפילו לא אדונים בביתנו שלנו, כלומר למרות האמונה הטבועה בנו שאנו בוחרים בן זוג מתוך מודעות מלאה בהווה, בעזרת רשימת ציפיות שאנו מחזיקים בראשנו, אנו בעצם נשלטים באופן לא-מודע על-ידי מערכות יחסים מופנמות מהעבר, במיוחד עם הדמויות שטיפלו בנו כשהיינו ילדים. קשרים מוקדמים אלו נצרבו בתודעתנו והפכו למעין "תבנית" נלמדת של קשר, או מפת יחסים עתידית אם תירצו. ה"תבנית" הזו מורכבת מיחסים מוקדמים עם דמויות משמעותיות כמו הורינו, שאותם הפנמנו לתוכנו ודרכם למדנו להתנהל בעולם. בואו ננסה להמחיש את הנקודה הזו דרך הקשר של אבי ושרית. אבי גדל בבית ביקורתי ונוקשה, והוא הפנים דפוס של קשר בו צד אחד הוא ביקורתי (הוריו) והצד השני מבוקר על היותו "חפיפניק" (הוא). החלק בתוכו שרצה קצת להרפות, לא ממש קיבל אפשרות להתפתח תחת עיניהם הבוחנות של הוריו, נדחק ללא מודע, ומצא ביטוי דרך הזוגיות עם שרית שמגלמת עבורו את אותם חלקים "אסורים". שרית לעומת זאת גדלה בבית שלא טיפח אותה, והיא הפנימה קשר בו צד אחד מרוחק רגשית (אמה), וכתוצאה מכך הצד השני ויתר על קירבה (היא). הרצון של אבי בקרבה דווקא משך אותה מהרגע הראשון, וגילם בעבורה צדדים לא מפותחים שלה שנדחקו ללא-מודע.

כאשר אנו נכנסים לתוך קשר זוגי, אנו משחזרים, באופן לא-מודע כמובן, את הקשרים המוקדמים הללו, דרך השלכה של תפקיד אחד מתוך הקשר המופנם על בן-זוגנו. לדוגמה, אבי השליך על שרית את החלקים ה"חפיפניקים" שלו, ולקח את הצד של אמו בתוך הקשר איתה, וביקר את שרית ללא הפסק. אבי מצא אמנם אישה הפוכה מאמו, רק שהוא מצא את עצמו עושה לשרית את מה שאמו עשתה לו בילדותו, ובכך נשאר לכוד בקשר המורכב שהיה לו עם הוריו. שרית לעומת זאת השליכה על אבי את החלקים המחפשים קירבה שאבדו בילדותה, והפכה להיות אמה בתוך הקשר באופן שבו התרחקה מאבי. באופן שונה אבי היה יכול גם למצוא אישה ביקורתית כאמו ולסבול מחיצי הביקורת שלה, ושרית הייתה יכולה למצוא גבר מרוחק ולסבול מהעדר קירבה כפי שחוותה בילדותה. בין אם אנחנו בוחרים להיות בצד המוכר לנו דרך בחירת בן-זוג דומה להורינו, או בוחרים בן-זוג לגמרי הפוך ואז הופכים להיות הורינו כמו במקרה של אבי ושרית, אנו נשארים עם אותו קונפליקט לא פתור. נשאלת השאלה מדוע?

מערכות היחסים עם הורינו הם המקור למרבית פצעי הילדות שלנו. וכל פצע שנפער בנו בילדות על ידי הורינו, כל חלק מהעצמי הפוטנציאלי שלנו שנקטע או נבלם על ידם, כל חלק שכפיצוי או ריצוי פותח באופן מזויף על ידינו, אחראי במישרין לתבנית הלא מודעת של קשר שדיברנו עליה. כאשר מערכות היחסים הראשוניות שלנו עם הדמויות שטיפלו בנו היו בעייתיות - או שהיו בהן מרכיבים קשים ולא פתורים בגלל היעדרות רגשית או פיזית של הורה, דכאון של הורה, הזנחה או סתם אנוכיות, או אם לא הרגשנו אהבה ללא תנאים - הן ישפיעו לרעה על האופן שבו נבחר בן-זוג. אנו יכולים להימשך דווקא לאדם שיעשה לנו רע, או שפשוט לא יוכל לענות על הצרכים הרגשיים שלנו כפי שקרה בעבר. אנו לא עושים זאת מכיוון שאנו נהנים לסבול, אלא בגלל אותה התנהגות לא מודעת שפרויד כינה אותה "החזרה הכפייתית" – אנו רוצים לחזור ולתקן בהווה את מערכות היחסים הקלוקלות מהעבר, עם אדם שהפרופיל שלו מזכיר את אותן מערכות יחסים. אך מה הסיבה שאנו נמשכים דווקא למי שפותח לנו את הפצעים, מעלה לנו מחדש את הנושאים הלא פתורים שלנו ולא להפך? כיוון שהם לא פתורים. בני האדם הם יצורים מתקנים מטבעם, גם אם זה יצריך אותם לנסות שוב ושוב. תחושת השלמות שלנו כבני אדם, ההתפתחות העצמית והרוחנית שלנו תלויה בתיקון, בשלמות. אנו משחזרים כפייתיים של חוויות הילדות שלנו עד אשר נמצא אדם אשר איתו הם יבואו על פתרונם.

כשאנו מתאהבים, מלווה אותנו תחושה עמוקה של הכרות עם האדם בו התאהבנו רק לפני רגע, מן חוויה מיסטית שזה עתה פגשנו את האדם שחיפשנו כל חיינו. ה"הכרות" הזאת לא מקרית כלל ועיקר. אם תחשבו לעומק תגלו שלאנשים בהם התאהבתם היה מכנה משותף, דרכם עובר חוט שני הקושר את כולם למעין "תבנית" לא מודעת של יחסים, מבלי שאי פעם ייחסתם לכך מחשבה רבה. עם התבנית הזו אתם יוצאים לעולם, ובדומה לסיפור סינדרלה, מחפשים את בן-הזוג האידיאלי שיתאים לתבנית כמו הנעל לרגל. וככל שבן הזוג האידיאלי מגרד את הפצעים שלנו באופן יותר מדויק כך גם המשיכה הרומנטית אליו תהיה עזה יותר. מכאן באה ההבנה מדוע כל בני הזוג ש"עושים לנו את זה" דומים במובן מסוים, כיוון שכולם נוגעים בפצעי הילדות שלנו. רובנו נמשכים לאותו "טיפוס" פעם אחר פעם באופן כפייתי אולי מזוכיסטי, גם אם זה פוגע בנו. כשמישהו לוחץ לנו על הפצעים שלנו משהו במוחנו מופעל ואומר לנו "זה האדם המתאים ביותר שאיתו אני רוצה לנסות ולתקן את מערכות היחסים הקודמות שלי שלא צלחו". אבל זה גם האדם שהכי קשה לו לתת לי את מה שאני כל כך רוצה מכיוון שהוא מזכיר מאד את התכונות של הוריי שפצעו אותי מלכתחילה. באופן פשטני ניתן לקחת את מערכות היחסים שהיו לנו עם הורינו בילדות, ולעשות קופי-פייסט לקשר רומנטי בבגרות.

אולם מה שנחווה כבעל פוטנציאל תיקון בתחילת הקשר הופך להיות מעיק ומעורר חרדה בהמשך לאחר כמה שנים. עם שוך ההתאהבות, הגיעו אבי ושרית למצב שמוכר לזוגות רבים המגיעים לטיפול זוגי: "אני לא יכול איתך, אבל אני גם לא יכול בלעדיך". האדם שמחזיק את ההבטחה לרפא את פצעי הילדות שלנו הוא גם זה שהכי פחות מסוגל לרפא אותם וכך אנו נשאבים למאבקי כוח, לעיתים מכוערים, סביב אהבה. מדוע אותם דברים שמקרבים אותנו הם גם אלא שמרחיקים אותנו בסופו של דבר? עם הזמן, כששוככת האהבה הרומנטית, אתם מגלים שתכונה כלשהי שאהבתם בבן זוגכם הופכת פתאום לאותה תכונה שמוציאה אתכם מהכלים. מדוע? מכיוון שאתם מגלים שהתכונה הזו לא רק מעוררת בכם חרדה מוכרת מהעבר אלא היא עומדת ביניכם ובין חוויית התיקון אותה חיפשתם כל חייכם. אותה תכונה פוצעת אתכם בדיוק כפי שפצעו אתכם הוריכם. אנו יכולים להמשך לבני זוג המזכירים את הורינו או הפוכים לגמרי (שזה אותה גברת בשינוי אדרת), רק כדי לגלות מאוחר יותר כי המגבלות שלהם מזכירות באופן מפתיע את המגבלות של הורינו, ואלו מכניסים אותנו למאבקי כוח על אותם נושאים כפי שחווינו בילדות. וכך, החפיפניקיות המקסימה של שרית בתחילת הקשר הופכת מאיימת, ומפורשת כחוסר אכפתיות, ולפיכך כחוסר אהבה, והקפדנות של אבי הופכת מחוויה של אכפתיות וקירבה למועקה מרגיזה ופולשנית.

ונחזור לטיפול הזוגי - מדוע אם כך אבי ושרית אינם פשוט יכולים לבקש אחד מהשנייה את מה שהם כל כך צריכים זה מזו? מכיוון שהקושי שלהם סביב אינטימיות דומה רק ההתנהגות שלהם הפוכה. הדבר דומה לבכי של תינוק שצורח וצורח ואימו אינה יכולה להרגיע אותו כי כל מה שהיא עושה ברגע נתון נחווה בעיניו כהתקפה על קיומו. אנחנו פתאום מגלים שאנו פוגעים זה בזה כפי שפגעו בנו בילדותנו, ובן הזוג נתפס כמישהו שממש מונע את אהבתו בכוונה ועושה הכל הפוך רק כדי שנסבול. אם כך, כיצד שרית יכולה לתת לאבי את מה שלא ניתן לה מעולם? וכיצד אבי יכול לתת לשרית את מה שלא הכיר מעולם? כיצד יכול אבי לתת לשרית תשומת לב אוהבת ומטפחת מבלי להעיק עליה? כיצד שרית יכולה להיות היא מבלי שזה יגרום לאבי להרגיש שלא אכפת לה ממנו? כל זאת ועוד בטור הבא בסדרה על טיפול זוגי.
 

  בחזרה לעמוד קודם 



:שתף
:הרשמה לניוזלטר החודשי

 בקרו באתר הפייסבוק שלי


דף הבית | אודותיי | סוגי המפגשים | מאמרים והרצאות | אניאגרם | פיתוח ארגוני | תודות | צרו קשר


.שאלון האניאגרם והתכנים באתר פותחו ע"י רועי צור. אין להעתיק, לפרסם או להפיץ תכנים מהאתר ללא הסכמתו של המחבר ©