שאלון אניאגרם מפגשים קרובים רועי צור
סלוגן
דף הבית אודותיי סוגי המפגשים מאמרים והרצאות אניאגרם פיתוח ארגוני תודות צרו קשר

טיפול בחרדה חברתית חלק א’

"זה קרה במסיבת קיץ שהוזמנתי אליה, הגג היה מלא בבחורים ובחורות ששוחחו זה עם זו. פתאום הבחנתי בבחורה שמצאה חן בעיני שעמדה ודיברה עם חברותיה. הלכתי לקראתה וככל שהתקרבתי נהייתי יותר ויותר מתוח. כשנעמדתי מולה, הרגשתי את כל העיניים מופנות אלי, החזה שלי התכווץ. כעבור כמה שניות הרגשתי שפאניקה גופנית וריגשית לופתת אותי ובקושי הצלחתי להוציא מילה מהפה. המשכתי לדבר אולם הרגשתי שאני עומד להתעלף במקום. אני לא זוכר כבר מה אמרתי לה, אלא רק את דפיקות הלב, הפה היבש וההזעה..." כך פתח יאיר (בדוי) את הפגישה הטיפולית שלנו.

אצל רובנו, אינטראקציות ראשוניות עם בן המין השני מעוררות באופן טבעי מתח מסוים וחשש שהאחר ידחה אותנו. אולם בקרב אנשים ביישנים, מופנמים או רגישים מאד, אינטראקציות כאלה יכולות להיתפס לעיתים כחציית ים סוף, לא פחות. רמה גבוהה של חרדה ממצבים חברתיים משבשת את החיים באופן ניכר, גורמת לסבל רב ובעיקר מונעת מאיתנו לממש את הפוטנציאל שלנו בתחום הזוגי ובכלל. חרדה במצבים חברתיים – יציאה לדייט, לפנות לאדם שמוצא חן בעינינו, פגישה עם הוריו של בן-זוג חדש, או דיבור בפני קבוצת אנשים שזה עתה הכרנו – מעוררת את המחשבה המלחיצה שאחרים רואים, שופטים ומעריכים אותנו כל הזמן. מחשבה זו גורמת לסימפטומים גופניים כדוגמת הסמקה, הזעה, שינויים בקול ורעד. החשש שאחרים יבחינו בסימפטומים אלה רק מלחיצה עוד יותר, ויכולה לחבל בניסיון ליצור מערכות יחסים קרובות עם אחרים, עד כדי שיתוק והימנעות ממצבים חברתיים שונים. אולם הימנעות זו רק מנציחה את מעגל הקסמים ומרגילה את המוח שלנו לחשוב כי אי-עשייה היא דרך ההתמודדות הנכונה. אמנם כך רמת החרדה יורדת בטווח הקצר, אולם בטווח הארוך ההימנעות גורמת לנו לשלם מחיר כבד ומגדילה את המצוקה, כיוון שהיא מרחיקה אותנו מאנשים וממצבים שאנו מעוניינים בהם.

חרדת ביצוע אינה תחושה ערטילאית, אלא חוויה נפשית חזקה המלווה בסממנים גופניים קונקרטיים כפי שחווה יאיר. הפחד הגדול המסתתר מאחורי חרדת ביצוע הוא שאנשים אחרים יגלו את ה"אני" האמיתי שלי, שהוא לדעתי נחות וחסר ערך, בשונה מכפי שאני מציג כלפי חוץ. בשביל הסובל מאי נוחות חברתית, הפחד הגדול הוא שהכשלון יחשוף את החולשות האישיות ואת הנחיתות שבפנים. לא פלא אם כן שגם הסממנים הגופניים שיאיר תיאר – שהם תגובה טבעית וניטרלית של הגוף, המכין אותו לקראת אתגר – הופכים להיות חלק מהחולשה והנחיתות שהאדם מרגיש, ולכן הוא מנסה להסתיר אותם גם במחיר של הימנעות מוחלטת מסיטואציות מסוימות, הגורמות לסממנים גופניים אלה לצוף. בכדי לברוח מתחושות בושה ומסימפטומים גופניים הקשורים אליה, חלק מהאנשים הסובלים מחרדה חברתית עסוקים במה שנקרא "ניהול רושם", כלומר החצנה של דימוי עצמי כוזב דרכו האדם נראה בטוח בעצמו, שולט במצב, ונתפס לעיתים באופן לגמרי הפוך ממה שהוא באמת מרגיש בתוכו. האירוניה היא, שאם אדם עסוק כל כך בהנצחת דימוי שאינו מתיישב עם חוויותיו הפנימיות, הוא מעמיד את עצמו בסכנה מתמדת שהעמדת הפנים תתגלה לפתע. מספיקה טעות אחת, גילוי של חרדה או חולשה, והדימוי העצמי הכוזב נתפס בקלקלתו. ניהול רושם אם כך היא משימה מתישה ומלחיצה כיוון שהאדם חי בפחד מתמיד שמא בניין הקלפים שהוא בנה יקרוס תחתיו.

רבים מהסובלים מחרדה חברתית, שהיא בעצם קטגוריה אחת מתוך הפרעת חרדה, חותרים לשלמות בניסיון לשלוט בעולם כאוטי ולא ודאי. יש בהם תחושה מושרשת שהם אינם טובים מספיק, שהם חסרים או פגומים במובן מסוים, או שונים מאחרים באופן כזה שלא מקובל על הסביבה. מחשבות אלה יוצרות אשמה, בושה וחשש מהשפלה עם חשיפת האני האמיתי לעיני הזולת. יש קשר הדוק בין חרדה חברתית או חרדת ביצוע לבין בושה, פחד מפני ביקורת ופרפקציוניזם. הפרפקציוניסט עסוק בעצמי האידיאלי שלו ומנסה כל העת לעמוד בסטנדרטים הגבוהים ובציפיות שהוא מציב לעצמו, והוא חווה בושה כתוצאה מביקורת או הפגנת חולשה המעידה על כך שהוא לא מספיק טוב. אחד המנגנונים הנפשיים הקיימים בכדי להגן על עצמנו מפני תחושות לא נעימות היא להשליך אותן החוצה אל הסביבה. הפרפקציוניסט, באופן לא מודע, משליך את העצמי האידיאלי שלו – על הקול הביקורתי שבו, והסטנדרטים הגבוהים שהוא מציב – על אנשים אחרים, אשר הופכים במהרה למבקרים הכי קשים שלו. אולם מה שהפרפקציוניסט בדרך כלל מחמיץ היא את ההבנה הפשוטה שהוא בעצם השופט הגדול ביותר של עצמו. ניתן אף לומר כי בביישנות יש מידה מסוימת של יהירות, הקשורה לעצמי אידיאלי שהסביבה אינה עומדת בסטנדרטים שלו ואינה מגיעה לרמתו.

הלוקים בפוביה חברתית, רואים את המציאות החברתית באופן מסנן ומפריז. החשיבה המסננת גורמת להם לסנן החוצה את העובדות החיוביות מסיטואציה חברתית ולקלוט רק את העובדות השליליות. כלומר אם מאה אנשים יגידו עלי דברים טובים אני אקטין מחשיבותם, כלומר אסנן אותם החוצה, ואתייחס רק לאדם אחד שנניח יאמר משהו לא מחמיא. החשיבה המפריזה משלימה את התמונה בכך שהיא גורמת להם להוציא דברים מפרופורציה באופן שכל טעות קטנה הופכת להיות כשלון גדול, וכל אמירה לא מחמיאה של אדם מסוים פוגעת קשות בערך העצמי. בנוסף, אנשים בעלי חרדה חברתית ניחנים ברגישות גבוהה לסביבה, הם קולטים ניואנסינים בהבעות הגוף והפנים שאחרים לא קולטים, אולם עקב עיוותי החשיבה שלהם, הם בטוחים יתר על המידה באשר למסקנות השליליות שהם מסיקים מהתנהגות הסביבה. חרדה חברתית היא בעצם כיול מוגזם של הגוף והנפש של רגישות יתר לחוות דעת שלילית. מאפיינים אלה ואחרים גורמים לנבואה שאנשים לא יאהבו אותם להגשים את עצמה – אם אני מפרש כל איתות כתגובה שלילית, אני אחשוב מחשבות כגון "אני משעמם", "אני לא אטרקטיבי מספיק" או "אני אגיד משהו שטותי ואנשים יצחקו", כתוצאה מכך אני אתפוס מרחק (כלומר אמנע) ובאופן כזה אגרום לאחרים לחשוב שאני סנוב או סתם לא מעוניין בהם, דבר שיגרור את התרחקותם ממני וינציח את האופן שבו אני תופס את המציאות. אם אני מצפה לחוש עצבנות ולהידחות על ידי הסביבה, אני אבחין ואתרכז דווקא באדם שהוא מסויג כלפי, או סתם מסויג באופן כללי, ואראה בכך הוכחה שהסביבה דוחה אותי, ושהציפיות השליליות שלי מבעוד מועד היו נכונות. מה שקורה הוא שהחשש מכשלון בעצם מגביר את הסיכוי להיכשל, כיוון שהחרד חברתית עסוק בעצמו יתר על המידה באופן כזה שפוגע ביכולת שלו לנהל אינטראקציה טבעית עם האדם שממול.

כמו כל חרדה, גם חרדה חברתית מועצמת דרך דיבור עצמי שלילי. אנשים מאמינים שמה שהם אומרים לעצמם הוא נכון תמיד לדוגמה "אם אנשים יראו אותי נבוך או חסר בטחון הם ידחו אותי", אולם הם חייבים להכיר בכך שמקור הפחדים שלהם הוא בדמיון, ובאמונות שלהם על המציאות שמגשימות את עצמם עם הזמן. אמונות כאלה יכולות להיות למשל הערכה מוגזמת בדבר סיכויי ההתממשות של משהו שאנו פוחדים ממנו כמו כשלון, ציפיות קטסטרופליות שדרכן אנו מאמינים שהגרוע מכל יתרחש כמו למשל שנשתתק בסיטואציה חברתית, או שכל הבחורות שניגש אליהן ידחו אותנו. במקביל הם מעריכים הערכת חסר את יכולתם לעמוד בחוויות השליליות ובתסמינים הגופניים של החרדה, ומאמינים שלא תהיה להם כל שליטה על תחושות אלה כאשר הן צפות ברגע האמת.

דרך מעניינת אחרת להסתכל על חרדה חברתית היא כבעיית הסתגלות. אנשים שלא סובלים מחרדה חברתית, הם רגישים ומחוננים הרבה פחות בקליטת רמזים דקים מאנשים אחרים, ואין להם את האנטנות החברתיות הרגישות שיש לאנשים עם חרדה חברתית. אולם "קהות חושים" זו דווקא יכולה להעיד על יכולת טובה יותר להסתגל לחיים בסביבה מרובת אינטראקציות שיש בה גם ביקורת, חוסר פירגון ושיפוטיות. אין ספק כי בעבר פונקציה זו התפתחה כדי לסרוק כל העת סכנות חברתיות בסביבה, כדי לא לפגוע באף אחד ולשמור על המעמד החברתי שלנו בקבוצה. אולם כאשר היא מועצמת ומוגברת מעבר לרצוי, היא הופכת להיות מנכס לנטל כמו כל תכונה היוצאת מפרופורציה. אם כך מה שהיה מיועד מלכתחילה להגן עלינו הופך להיות המכשול הכי גדול שלנו. לסיכום, חשוב להדגיש כי היכולות החברתיות של אנשים עם אי נוחות חברתית אינן נופלות משל שאר האנשים, והם יכולים לצלוח בקלות סיטואציות אחרות בהעדר עין בוחנת שאנשים אחרים נלחצים מהן. כמו כן שליליות ודימוי עצמי נמוך – לצד שאיפה נואשת להסתיר את הדימוי העצמי הזה, ואת הסימפטומים הגופניים הנלווים – הם תופעות טיפוסית לאנשים הסובלים מחרדה חברתית.

"ספרי עזרה עצמית שקראתי תמיד חוזרים על אותה מנטרה: תפסיק כבר לייחס כזו חשיבות גדולה למה שאנשים אחרים חושבים, אבל אני לא ממש מצליח" אמר לי יאיר.

"הלוואי וזה היה כל כך קל. זה קצת כמו להגיד אל תחשוב על לימון צהוב, ואז כל מה שעובר לך בראש זו תמונה של לימון צהוב." עניתי.

האם חרדה חברתית היא גזרת גורל? האם יאיר ואחרים שבויים לנצח בביולוגיה ובגנטיקה שלהם? לא בהכרח. בטור הבא אדבר על מספר טכניקות וגישות להתמודדות ולהקלה על חרדה חברתית.

 

בחזרה לעמוד קודם 



:שתף
:הרשמה לניוזלטר החודשי

 בקרו באתר הפייסבוק שלי


דף הבית | אודותיי | סוגי המפגשים | מאמרים והרצאות | אניאגרם | פיתוח ארגוני | תודות | צרו קשר


.שאלון האניאגרם והתכנים באתר פותחו ע"י רועי צור. אין להעתיק, לפרסם או להפיץ תכנים מהאתר ללא הסכמתו של המחבר ©